<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ר' יהודה או' אינו צריך למעט. והרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. פי' מבוי הוא שיש לו ג' מחיצות, והמחיצה הרביעית היא פתוחה לרשות הרבים. ומדאורית' כל שיש לו שלש מחיצות הויא רשות היחיד גמורה, ומותר לטלטל בכל המבוי אם עיריבו כל החצירות שהן פתוחות למבוי יחד, ומדרבנן אע"פ שעיריבו אסור לטלטל בתוכו, מפני שהוא פתוח לרשות הרבים וקרקעו שוה לקרקע רשות הרבי', ושמא יבואו להוציא מן המבוי לחוץ או יכניסו מרשות הרבים בפנים. והצריכוהו חכמ' לעשות לו לחי או קורה לפתחו, כדבענן למימר לקמן, כדי שיהא היכר להבדיל בינו ובין רשות הרבים. ואם הכשירו אותו על ידי קורה והיתה גבוהה יותר מעשרים אמה מקרקעית המבוי, צריך למעט אותו החלל או להשפיל הקורה ולשומה בתוך עשרים אמה, או להגביה קרקעיתו שלמבוי, שלא יהא בינו לבין הקורה עשרים אמה. ר' יהוד' או' אינו צריך למעט, ולקמן נפרש טע' דידהו. ואם היה פתחו של מבוי רחב יותר מי' אמות נפק ליה מתורת פתח, ולא יועיל לו לחי או קורה עד שימעט רחבו ויסתום מיכן ומיכן עד שלא ישאר רחב הפתח יותר מי' אמות. ואם יש לו צורת פתח, שהיא קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן, אינו צריך למעט, דצורת פתח משויא ליה פתחא.
<h2>דף ג.</h2>
ואסיק רב נחמן בר יצחק טע' דמתני', דקורה טע' מאי משום היכר, ועד עשרי' אמה שלטא ביה עיינא, למעלה מעשרי' אמה לא שלטא ביה עיינא. ר' יהוד' סבר למעלה מעשרים אמה נמי שלטא ביה עיינא. ופליגי הכא כי היכי דפליגי גבי סוכה. דתנן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהוד' מכשיר. ואמ' רבה מאי טע' דרבנן, דכ' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעש' אמה אין אדם יודע שדר בסוכה. ולמה לי לאיפלוגי בתרתי, צריכי, דאי אשמעי' גבי סוכה בהא קאמ' ר' יהוד' דכיון דלישיבה עבידא שלטא בה עיינא, אבל מבוי דלהילוך עביד, אימא מודי להו לרבנן. ואי אשמעי' גבי מבוי הוה אמינא בהא קאמרי רבנן, אבל גבי סוכה אימא מודו ליה לר' יהוד', צריכא. ואין הלכ' כר' יהוד', דיחיד ורבים הל' כרבים.
מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים. כגון שהיתה עבה הרבה. מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים, רבה בר עולא אמ' אחד זה ואחד זה פסול, ורבא אמ' אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. והיל' כרבא דתני' כוותיה.
<h2>דף ג:</h2>
אמ' אביי משמיה דרב נחמן אמת מבוי ואמת סוכה באמה בת חמשה טפח', אמת כלאים באמה בת ששה טפחים, אמת מבוי מאי היא לגובהו ולפירצת רחבו. שהיא בעשר אמות. אמת כלאים מאי היא, דתנן קרחת הכרם בית שמי אומ' כ"ד אמות ובית הלל אומ' י"ו אמה, מחול הכרם בית שמי או' י"ו אמה ובית הלל או' י"ב אמה. אי זו היא קרחת הכרם. כרם שחרב באמצעיתו, אם אין שם י"ו אמה לא יביא זרע לשם, היו שם י"ו אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר. ואי זהו מחול הכרם, בין כרם לגדר, אם אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם, היו שם י"ב אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר. פי' אם יש בקרחת הכרם רחב י"ו אמה נותן ד' אמות לגפנים שבכאן וד' אמות לגפנים שבכאן, שבד' אמות הויא עבודת הכרם שצריך לחרוש ביניהן, וכל עבודת הכרם ככרם דמיא. נשארו בנתים ח' אמות והוי מקום חשוב ואינו בטל לכאן ולכאן ויכול לזורען, שאפי' אם תחלקם חציין לכאן וחציין לכאן אינן בטילות, שהן ד' אמות והן מקום חשוב. אבל פחות מיכן, כגון שנשארו באמצע (ד') [ז'] אמות, אם תחלקם באמצע לא יגיעו לכל צד ד' אמות והן בטילות לכאן [ולכאן] ואסור לזורען. ובמחול הכרם בענן י"ב אמות, ונותן מהן ד' אמות לעבודת הכרם וד' אמות לגדר שהן צריכות להילוך סביב סביב, נשארו באמצע ד' אמות והן חשובות ואינן בטילות אצל הכרם. והכא לא בענן שמונה, שאין גפנים אלא מצד אחד, ומצד אחר שהוא גדר אינו צריך אלא ד' אמו' להילוך ולא יותר, ואין השאר בטל אצלו, שאין שם גפנים. ורבא משמיה דרב נחמן אמ' אחד זה ואחד זה באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עציבות. פי' אמ[ו]ת כלאים בענן שיהו נמדדות בטפ' שוחק שיהא מרווח, ואמת סוכה ואמת מבוי בטפח מצומצם לחומרא, וקיימ' לן אביי ורבא הל' כרבא.
<h2>דף ד.</h2>
אמ' ר' חיי' בר אשי אמ' רב שיעורין חציצין ומחיצות הל' למשה מסיני. פי' כל השיעורין כזית לכל אכילת האיסורין, וכזית לגבי טומאת מת ונבילה, וכעדשה מן השרץ, וככותבת ביום הכיפורים, ורביעית יין לנזיר וכיוצא בהן. ואע"ג דאסמכינהו רבנן אקרא, דכת' ארץ חטה ושעורה וגו', ואמ' רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר, היל' נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. ומקשה, חציצין דאורייתא נינהו, דכ' ורחץ במים את כל בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. ומהדר, כי איצטריך היל' לשערו, וכדרבה בר הונא דאמ' רבה [בר] הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות, שתים איני יודע. פי' חדא מיהדקא שפיר ולא עיילי בה מיא, שלש לא מיהדקי ועיילי בהו מיא. שערו נמי דאוריית' הוא, דתניא את כל בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו. אלא כי אצטריך היל' לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד, כדרב יצחק דאמ' רב יצחק דבר תורה רובו המקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ, וגזרו רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד. וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אינמי משום רובו [שאינו] (ה)מקפיד, היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. פי' אע"פ דילפי' שערו מקרא, אצטריך היל' [לחלק] בין רוב שיער למיעוט שיער ובין מקפיד לשאינו מקפיד, וכדרב יצחק דאמ' דבר תורה היא הל' למשה מסיני, שהיא תורה שבעל פה וכול'. וקל הוא השיער יותר מן הבשר, שהבשר בכל שהוא אם מקפיד עליו חוצץ, ושערו אינו חוצץ עד שיהא מלוכלך רובו. ומקשה, מחיצין דאוריית' נינהו, דאמ' מר ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה. פי' גובה המחיצה שתהיה י' טפחי' ילפינן מן הארון, דכת' ודברתי אתך מעל הכפרת, ותניא בפרק קמא דסוכה ר' יוסי אומ' לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, דכת' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולמטה מעשרה חשיב ארץ, אלמא בי' הויא מחיצה שהיא רשות לעצמה. ומהדר, כי אתאי היל' לגוד וללבוד ולדופן עקומה. פירש המורה דאמרי בכל דוכתא גוד אחית גוד אסיק. וקשיא לי, דבשום מחיצה דאורית' לא אמרי' גוד אחית, דהיכי דמי אי דלא גביהא מן הארץ ג' טפחי' היינו לבוד, ואי גביהא ג' טפחים הויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה ולאו שמה מחיצה בין לעניין שבת בין לעניין סוכה, ולא התירו מחיצ' תלויה אלא במים. ואין לומר דלהכי אתא היל', דאיסור מים אינו אלא מדרב', דמדאוריית' בלי שום מחיצה מותר, אבל גוד אסיק מצאנו אצל סוכה דתנן [סוכה ט"ז ע"א] המשלשל בדפנות מלמעלה למטה אם גבוהין מן הארץ ג' טפחי' פסולה. פי' כיון שהגדיים בוקעין בה לא אמרי' גוד אחית, מלמטה למעלה אם גבוהין מן הארץ י' טפחי' כשירה. פי' ואע"פ שאין מגיעות לסכך, דאמרי' גוד אסיק מחיצתא. ויש לומר, שמצינו גוד אחית מחיצתא לעיניין שבת, כדאמרי' בפרק הזורק תניא עמוד ברשו' הרבים גבוהה עשרה (ואינה) [ו]רחבה ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב, אלמא אמרי' גוד אחית מחיצתא, פי' כיון שהעמוד הוא גבוה עשרה ורחב בראשו ארבעה הוי רשות היחיד, ואע"פ שאין בעיקרו הסמוך לארץ ארבעה, ואע"פ שאותו הצד הקצר הסמוך לארץ יש בו ג' טפח' גובה, שאין לומר בו לבוד לצד הרחב ארבעה הוי רשות היחיד משום דאמרי' גוד אחית מחיצתא, אותו הרוחב שיש בראשו משוך אותו כאילו היה מגיע עד לארץ, והכא אין הגדיים בוקעין תחתיו שאינן יכולין הגדיים להתחכך ולעבור תחתיו שצד הקצר מעכבן, היל' אמרי' ביה גוד אחית מחיצאתה.
<h2>דף ד:</h2>
היה גבוה (מעשרה) [מעשרים אמה] ובא למעטו, רחבו בכמה. פי' רצה להגביה קרקע פתחו שלמבוי שלא יהא בו חלל עשרים עד הקורה, כמה יהא רחבו שלאותו הגובה. רב יוסף אמ' טפח, אביי אמ' ארבעה. ואסיק דבגזירה שמא יפחות קמיפלגי, דאביי סבר גזירה שמא יפחות הילכך צריך שיהא ברחבו ד' טפח' שהוא מקום חשוב, ורב יוסף לא גזר שמא יפחות ודיי לו בטפח כמו שהיא רחבה הקורה מלמעלה.
<h2>דף ה.</h2>
היה פחות מי' טפחים חוקק בו כדי להשלימו לעשרה. פי' אם היו כותלי פתחו שלמבוי נמוכין ולא היו גבוהין עשרה והקורה עומדת על גביהן, וכגון שהיו בתים מיכן ומיכן חוץ למבוי שהיו עושין אותו רשות היחיד, דאי לאו הכי היה אסור לטלטל בתוך המבוי מפני שאין לו מחיצות, חוקק בקרקע פתחו שלמבוי עד שישלימו לעשרה. וכמה יהא משך החקק נכנס בתוך המבוי, רב יוסף אמ' ד' טפח' אביי אמ' ד' אמות. פי' רב יוסף דבעי לעיל טפח הכא בעי ד' טפחים, דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי, אבל הכא דלשווייה לדופן קאתי בין לאביי בין לרב יוסף בענן דליהוי האי דופן כשיעור הכשר אורך מבוי שלם, ורב יוסף סבר שיעור משך מבוי בד' טפח', ואביי סבר שיעור משך מבוי בד' אמות. פי' ואם אין ארכו ד' אמות נידון כמו חצר, וצריך פס ארבעה. והיל' כאביי, דסוגיא דשמעתין כוותיה אזלא.
אמ' רמי בר חמא אמ' רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי, פחות מד' אמות נידון משום לחי ואינו צריך לחי אחר להתירו, ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו. פי' מבוי שיש לו ג' דפנות צפון ודרום ומערב, ומזרחי פתוח לרש' הרב', ואחד מדפניו שלצפון או שלדרום היה בולט ראשו ונכנס רחבו לתוך פתח המבוי, ואם היה משך הבליטה פחות מד' אמו' נידון אותו הבולט מש' לחי ואין צריך לחי אחר להתירו, דאע"ג דל' מש' לחי הוקבע שם, קיימ' לן כאביי דאמ' לחי העומד מאיליו הוי לחי. אבל אם יש במשך הבליטה ד' אמות שהוא שיעור משך מבוי, נפק ליה מתורת לחי ולאו שמיה לחי וצריך לחי אחר להתיר מבוי. ואותו לחי היכן מעמידו, אי דמוקים ליה בהדיה. אצל ראשו הבולט. אוסופי הוא דקא מוסיף עילויה, ואינו ניכר משום לחי. אמ' רב פפא דמוקי ליה באידך גיסא. שאם היה דופן הבולט לצד צפון מעמידו לצד דרום. רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אפי' תימ' דמוקי ליה בהדיה, דמטפי ביה פורתא או דמבצר ביה פורתא. פי' או יגביהנו יותר ממנו או ינמיכנו יותר ממנו. אינמי יעשה אותו יותר דק או יותר עב, שיהא ניכר משום לחי ולא יחשב בראש הדופן. אמ' רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי רחב שמונה. דהוי פרוץ כעומד. אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. רב אשי אמ' אפי' במבוי שמונה לא צריך לחי אחר, מה נפשך אי עומד נפיש נית(ו)ר בעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נידון משום לחי. מאי אמרת דיל' כהדדי נינהו. ואיפשר לצמצם. הוי ספק דדבריהן וספק דדבריהן להקל. פי' אבל ודאי אם היה ודאי רוחב המבוי יותר מח' אמות ולחי הבולט מדופנו שלמבוי היה ד' אמות צריך לחי אחר להתירו, שאין כאן לא לחי ולא עומד מרובה.
<h2>דף ה:</h2>
אמ' רב חנן בר רבא אמ' רב מבוי שנפרץ מצידו עשר אמות מאמצעיתו בארבעה. פי' המבוי הוא אורכו יותר על רחבו, ואם היו שתי דפנותיו מן הצד צפון ודרום, שהיו מושכין לאורכן שלמבוי, ודופן מערבית היה רוחבו שלמבוי, ופתח מזרחי היה פתוח לרשות הרבי', שני הדפנות שלצפון ודרום יקראו צדדיו ודופן מערבי יקרא ראשו. ואם נפרץ אחד מצדדיו לרשות הרבים הוא מותר עד י' אמות בלי שום תיקון, די' אמות הוי פתח ואין פירצת י' אמות אוסרת במבוי. אבל אם נפרץ דופן מערבי, שהוא ראשו שלמבוי, לרשו' הרבים, בד' טפח' הוי פתח, טפי מהויא פירצה ואוסרת המבוי אם לא יעשה לחי או קורה. מאי שנא מצידו בי' אמות דאמרי' פיתחא הוי, ראשו נמי פיתחא הוי. ומאי שנא ראשו מצידו. אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. פי' בודאי אם נפרץ בדופן מערבית באמצעו גם הוא נידון בי' אמות. והאי דאמרי' בד' טפחי', כגון שנפרץ בקרן זוית דהיינו דרומית מערבית או מערבית צפונית. שאין דרך העולם לעשות פתח שם, הילכך עד ד' טפחי' חשיב פתח, טפי חשיבה פירצה וצריכה תיקון בלחי או קורה. ורב הונא אמ' אחד זה ואחד זה בארבעה. פי' דסבירא ליה דפירצת מבוי בד' טפחים היא פתח, טפי הויא פירצה וצריכה תיקון. ואע"ג דלגבי חצי תנן לקמן בפרקין [ט"ו ע"ב] כל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יותר מיכן אסור, קסבר רב הונא דווק' חצר שהיא רחבה אבל מבוי שאינו רחב כל כך פירצתו בד' טפח'.
<h2>דף ו.</h2>
והיל' כרב חנן בר רבא, דכל סוגיא דשמעתא כוותיה אזלא, ואין לחלק בין מבוי לחצר. ורב אמי ורבסי סביר' להו כוותיה, דאמרי' מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו. פי' נפרץ או כותל דרומי או כותל צפוני סמוך לפתחו שלמבוי במקום שעומדת הקורה. איתמר משמ' דר' אמי ואיתמר (משמע) [משמיה] דר' אסי, אם יש שם פס ארבעה מתיר פירצה עד עשר, ואם לאו פחו' משלשה מתיר שלשה אינו מתיר. פי' אם נשאר מן הכותל שלם סמוך לפתח ד' טפח' דהוי מקום חשוב והקורה נשענת עליו, הוה ליה פתחו שלמבוי מתוקן, ואותה הפירצה היא ניתרת בי' אמות מפני שהיא כפתח, והוה ליה מבוי שנפרץ מצידו לרשות הרבים ששיעורו בי' אמות. אבל אם לא נשא' בכותל שם ד' טפחי' שאינו מקום חשוב, מצטרף חלל פתחו שלמבוי עם זו הפירצה שהיא סמוכה לו ומבטלין לו את הקורה כאילו אינה, ונתקלקל פתחו שלמבוי ונאסר כל המבוי, ורואין אם אותה הפירצה שמן הצד היא פחותה מג' טפח' כלבוד דמי, וכאילו היתה כולה סתומה. אבל אם היא ג' טפח', דנפקא מתורת לבוד, כיון שאין בינה לבין הקורה כותל שלד' טפחי' בטלה הקורה ההיא כאילו אינה וכל המבוי אסור, דכל פס פחות מד' טפח' לא חשיב להיות הקורה נשענת עליו. אלמא פירצת מבוי מן הצד בי' אמות ס"ל. ורב הונא מידחיק לאוקומיה ההיא דרבמי ורבסי. התם דאיכא גידודי. פי' האי דשרו פירצה עד עשר כגון שנשתייר מן הכותל היסוד ג' או ד' טפח' גובה כל הפירצה, שאין הפירצה מגעת עד לארץ, ואותן הגידורין מעכבין את היציאה ואת הביאה שלא יוכלו לצאת ולבוא משם, אבל אם היתה הפירצה מגעת לארץ שיעורה ד' טפח'. וקיימלן דאשנויי לא סמכינן, ומיסתברא מילתייהו דפרצת מבוי עד עשר סבירא להו, ואין לחלק בין מבוי לחצר כרב חנן.
איתמר מבוי עקום, רב אמ' תורתו כמפולש ושמואל אמ' תורתו כסתום. פי' מבוי עקום [כזה] ושני ראשיו פתוחין הם לרשו' הרבים, ובעקמומיתו עוברין ממבוי למבוי ויוצאין לרשות הרבים. רב סבר אותה עקמומית כיון שעוברין בה ויוצאין לרשות הרב' כאילו היא מפולשת לרשות הרב' דמיא. ולקמן בענן למימר דמבוי המפולש לרשות הרבי' לא סגי ליה שיעשה בב' ראשין לחי או קורה, דודאי מבוי סתום שאינו פתוח לרשו' הרבי' אלא מראשו האחד ושלש דפנותיו סתומין אותו ניתר בלחי או בקור', אבל זה ששני ראשיו מפולשין לרשות הרבים צריך צורת פתח לראשו האחד והוה ליה כסתום, וראשו האחד או לחי או קורה. והכא נמי האי העקמומית כפתוחה לרשות הרבי' דמיא, והוו להו כב' מבואות המפולשין לרשות הרבים, הילכך עביד צורת פתח לעקמומיתו ומתרת שני ראשי המבוי שבצד העקמומית, ולשני ראשיו הפתוחין לרשות הרבים עושה לו לחי או קורה מיכן ולחי או קורה מיכן. ואי קשיא, לא יהא אלא מבוי פשוט כולו ושני ראשיו מפולשין, שדיי לו בצורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן, על מה צריך זה צורת פתח בעקמומיתו. יש לומר, במבוי פשוט מועיל צורת פתח שבראש זה לכל המבוי, מפני שהוא מבוי אחד, אבל זה נראה כשני מבואות והילכך צריך להיות צורת פתח בעקמומ' כדי שיתיר שני הצדדין. ושמואל סבר כיון שאין העקמומית פתוחה לרש' הרב', אע"פ שעוברין ממנה שני המבואות לרש' הרבי', כמבוי סתום לכל צדדיו וראשו פתוח לרשו' הרבי' חשבינן לה. ומה התם ניתר אותו הראש בלחי וקורה, אף הכא נמי ניתרת אותה העקמומית בלחי או קורה, ואינה צריכה צורת פתח ועושין לו משני ראשיו לחי או קורה מיכן ולחי או קורה מיכן, ובעקמומיתו נמי עושה לחי או קורה. וקיימלן כרב, דרב ושמואל הל' כרב באיסורי.
ת"ר, כיצד מערבין, רשות הרבי' עושה צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן. חנניה או' בית שמי אומ' עושה דלת מיכן ודלת מיכן וכשהוא יוצא ונכנס נועל, ובית הלל אומ' עושה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן. פי' רשות הרבים משמע עיר שיש בה ששים ריבוא כדגלי מדבר, ומבואותיה רחבין י"ו אמה כהילוך העגלות, כדילפי' בפרק הזורק, ואין עיר מוקפת חומה שכל ראשי מבואותיה פתוחין חוץ לעיר שהוא רשות הרבים, אינמי בעיר מוקפת חומה והמבוי מכוון והולך משער לשער זו היא רשות הרבי'. ומקשה, ורשות הרבי' מי מיערבא. פי' כלום יש תקנה בצורת פתח מצד האחד לתנא קמא ובצד האחד לחי או קורה, [או] בדלת מצד אחד לבית הלל ובצד אחד לחי או קורה לחנניה.
<h2>דף ו:</h2>
והאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן ירושלם אילמלא דלתותיה נינעלות בלילה חייבין עליה משום רשו' הרבי'. פי' ירושלם היתה עיר של ס' ריבוא, ומבואותיה היו רחבין י"ו אמה והיו מפולשין ומכוונין משער לשער, ואע"פ שיש דלתות לשערים לא הועילו לה להוציאה מתורת רשו' הרבי' כי אם בעבור שהיו דלתותיה ננעלות בכל לילה. אלמא נעילת הדלתות היא דמשויא רשו' היחי', אבל דלתות לא, ואף ע"פ שהיו לו משני צדדין, כל שכן דלת מצד אחד לחנניה, או צורת הפתח לתנא קמא שאינן מועילין לתקן רשות הרבי' ולעשותה רשות היחיד. והאמ' עולא הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, פי' מחוזא היתה כירושלם. אמ' רב יהודה הכי קאמ', כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשו' הרבים וכול'. פי' ודאי רשות הרבים גמורה מדאוריית' לא מיערבא כי אם בנעילת דלתות, אלא הכי קאמ' כיצד מערבין מבואות המפולשין ופתוחין לרש' הרבי', ואותן המבואות לא היו רחבין י"ו אמה, וגם לא מפולשין משער לשע' אלא היו פתוחין לאותן המבואות המפולשין משער לשער או לסרטיא ופלטיא שלעיר שהן רש' הרב'. תנא קמא סבר דיי לו שיעשה צורת פתח לצד אחד, וצורת פתח משויא לההוא צד כסתום ולראשו האחר יעשה לו לחי או קורה. וחנניה סבר דלא סגי ליה בצורת פתח מצד אחד, אלא בית הלל מצריכין אותו דלת מצד אחד (ואי) [ואז] חשבינ' ליה כסתום ובצידו האחר יעשה לחי או קורה.
איתמר רב אמ' הל' כתנא קמא. דסגי ליה בצורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן. ושמואל אמ' הל' כחנניה. ואליבא דבית הלל, דבעו דלת מיכן ולחי או קורה מיכן, וקיימ' לן הל' כרב באיסורי.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבי', חצר מותרת ומבוי אסור. פי' אע"פ שנפרצה החצר לרש' הרב' אין פרצת רשות הרבים אוסרתה, שלא היתה במלואה שלחצר, שהחצר היא רחבה יותר מן המבוי ונשארו גיפופין מיכן ומיכן לחצר, דהויא לה ההיא פירצה כפתח, וגם לא היתה יותר מי' אמות שתאסור החצר. הילכך חצר מותרת, דפתחא הויא ההיא פירצה לגבי חצר, ואע"ג דבקעי בה רבים שריא, כדתנן בפרק שישי דמסכת טהרות חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו רשו' היחיד לשבת ורשו' הרבי' לטומאה. אבל מבוי אסור, שפרצת רש' הרב' אוסרת בו, דהא מבוי במלואו נפרץ, ואע"ג דחצר מפסקא ביניהן כיון שנפרץ כותל החצר כנגדו לרשות הרבים כמבוי רואין פרצת רשות הרבי' כאילו פרוץ לרש' הרבי' דמי ואסור.
<h2>דף ח.</h2>
אמ' רבין אמ' ר' יצחק בר אדא, מעשה במבוי שצידו אחד כלה לים וצידו אחר כלה לאשפה, ובא מעשה לפני ר' ולא אמ' בו לא איסור ולא היתר, איסור לא אמ' בו דהא קיימן מחיצות. פי' האשפה היתה גבוהה עשר' והיתה מחיצה לראשו האחד, ובראשו האחר כלה לים, והיתה שפת הים גבוהה י' טפחי' גבוה(ה) מן הים, והיתה לו מחיצה, והוה לי' סתום מד' צדדיו ואינו צריך שום תיקון. היתר נמי לא אמ' בו, גזיר' שמא תינטל אשפה ממקומה. והוה ליה פרוץ לרשו' הרבי', וגזיר' שמא יעלה הים שירטון, ויהיה שוה קרקעיתו של מבוי לים, והוה ליה פרוץ לכרמלית, ואם (לא) יטלטלום עכשיו במבוי בלי שום תיקון גם אז יטלטלו, כיון שהורגלו בכך, אמ' רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמ' אוסרין. פי' דגזרי' שמא תנטל אשפה ויעלה הים שירטון, הילכך השתא נמי צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן כמבוי מפולש. אמ' רב נחמן הל' כדברי חכמ'. ומי חיישי' שמא תינטל אשפה, והתנן אשפה ברשות הרבים גבוהה י' טפח' חלון שעל גבה זורקין לה מים בשבת. ואהדר, שאני בין אשפה דיחיד לאשפה דרבי', דיחיד מימליך ומפני ליה אבל רבים לא מימלכי ומפני ליה.
<h2>דף ח:</h2>
איתמר מבוי העשוי כנדל. פי' מבוי סתום מג' צדדיו וראשו אחד פתוח לרש' הרבי', ומבואות קטנים פתוחין לזה המבוי או מצד אחד או מב' צדדין וראשיהן פתוחין לרשו' הרב', דהוה ליה כל אחד ואחד מן המבואות הקטנים מבוי עקום שנכנס ראשו אחד במבוי הגדול ויוצאין ממנו לרשו' הרב' דרך פתחו שלגדול, שהמבואות הקטנים היוצאין משני צדדין כל אחד פתוח לרשות הרבי' וראשו האחד נכנס למבוי. אמ' אביי עושה צורת פתח לגדול ואינך כולהו משתרו בלחי וקורה. פי' קסבר אביי לא יהא כל אחד ואחד הוא מפולש בשני ראשיו לרשו' הרבי', ודיי לו בצורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן, הלכך עושה צורת פתח לגדול, ותיקון ראשי כל מבואות הקטנים המפולשין בתוכו, שהגדול לא היה צריך צורת פתח כי אם לחי או קורה, כדין כל מבוי סתום, אלא [כדי] להתיר ראשי המבואות המפולשין לתוכו עושה לו צורת פתח, וראשי מבואות הקטנים המפולשין לרש' הרב' עושה לכל אחד או לחי או קורה. אמ' ליה רבא כמן כשמואל, דאמ' תורתו כסתום. פי' היאך אינך מתקן העקמומית שלהן, שמא אתה סבור כשמואל דאמ' תורתו כסתום, ומפרשת ליה סתום ממש שאינו צריך שום תיקון. והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו להא דרב. ואע"ג דהות נהרדעא אתריה דשמואל, חשו לה לדרב ואצרכוה לעקמומיתו צורת פתח. אלא אמ' רבא עושה צורת פתח לכולהו מאידך גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. פי' עושה צורת פתח לכל הקטנים בעקמומיתן בראשן הנכנס למבוי הגדול, ואידך גיסא שלכל אחד ואחד היוצא לרשו' הרבי' עושה לו לחי או קורה, ולפתח המבוי הגדול אינו צריך אלא או לחי או קורה, וקיימלן הל' כרבא, והלכה נמי כרב דסבר רב כוותיה במבוי עקום דצריך צורת פתח בעקמומיתו.
אמ' רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא רבא, מבוי שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר, פחות מד' אמות מניח את הקורה באלכסון, ד' אמות אינו מניח את הקורה באלכסון אלא כנגד הקצר. פי' אם דופן הצפוני עודף על דופן דרומי, אם אותו העודף הוא פחות מד' אמות שאין בו שיעור משך מבוי, מניח את הקורה באלכסון ו(ת)[מ]שתמש עד הקורה. אבל אם העודף הוא ד' אמות שיש בו משך מבוי, אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר וכל העודף משליך בחוץ ואינו משתמש כנגדו. ורבא אמ' אחד זה ואחד זה כנגד הקצר, ואנא אמינא טע' דידי ואימא טע' דידהו. אימא טע' דידי. קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר. ואימא טע' דידהו, קורה משום מחיצה ובאלכסון הויא מחיצה. אמ' רב כהנא הואיל ושמעתתא דכהני אימא בה מילתא, הא דאמרת מניח את הקורה באלכסון לא אמרן אלא כשאין אלכסונו יותר מעשר, אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. פי' שנמצא פתחו של מבוי רחב יותר מעשר, שהאלכסון עודף על רוחב מבוי.
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא, נעץ שתי יתידות על שני כותלי [מבוי] מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו. פי' נעץ ב' יתידות בעוביין שלכתלים שלצד רשות הרבי', ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי סמוך ודבוק לכותלי המבוי. ואסיק רבא דאסור, דבענן קורה על גבי מבוי וליכא.
<h2>דף ט.</h2>
תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנ' תחת הקורה ובין לחיים נידון ככרמלית. פי' שאסור לטלטל תחת הקורה כי אם מן הקורה ולפנים. ואם היה הכשירו בלחי אסור לטלטל כנגד הלחי כי אם מן הלחי ולפנים, והאי דתני לחיים, לחיים דעלמא, שהמבוי אינו צריך אלא לחי אחד. אמ' ליה פוק תני לברא. פירוש דקסבר ר' יוח' מותר, אמ' אביי מסתברא מילתיה דר' יוח' תחת הקורה, אבל בין לחיים אסור, ורבא אמ' בין לחיים נמי מותר. פי' לקמן בפרקין בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאיליו, אמרי' אביי לטע' דאמ' לחי משום מחיצה, ורבא לטע' דאמ' לחי משום היכר. אלמא דבהא פליגי הכא, דאביי סבר לא ניתקן הלחי אלא משום מחיצה, הילכך אינו מתיר אלא מחודו הפנימי ולפנים כדין כל מחיצה שאינה מתרת אלא הימנה ולפנים. ורבא סבר לחי משום היכר ניתקן, וכיון דמשום היכר ניתקן גם לאותן העומדין כנגד הלחי היכר גדול הוא להן, הילכך מותרין לטלטל כנגדו. והקורה שלמעלה בין אם נאמר משום היכר מותר לטלטל תחתיה דהיכר הוא להן, ובין אם נאמר משום מחיצה, יש לומר חודה החיצון יורד וסותם כמו פי תקרה. הילכך מותר לטלטל תחתיה. אבל בלחי אין לומר חודו החיצון יורד וסותם שאין מחיצת הלחי דומה למחיצת הקורה. שמחיצת הקורה יורדת וסותמת אבל הלחי הוא עומד זקוף והוא מחיצה, הילכך אין להתיר אלא מחודו הפנימי כדין כל מחיצה המתרת ממנה ולפנים. וכיון דתלמודא מפרש התם דטע' דאביי הכא משום דלחי משום מחיצה הוא, והתם נמי בלחי העומד [מאיליו] הוא טעמיה. ופסיק תלמודא דאביי ורבא הל' כרבא בר מיע"ל קג"ם, כי היכי דהתם היל' כאביי הכא נמי הל' כאביי, דחד טע' אית להו ובין לחיים אסור. ורבינו יצחק פאסי פסק הכא הל' כרבא ובלחי העומד מאיליו כאביי. ואינו נראה בעיני, דהוו להו תרי קולי דסתרן אהדדי, דבלחי העומד מאיליו פסקי' הלכ' כאביי ושרי דמשום מחיצה היא, והכא פסקי' הל' כרבא דלחי משום היכר הוא והילכך מותר לטלטל בין הלחיים, וזה לא יתכן. אלא ודאי כיון דפסק תלמודא בלחי העומד מאיליו כאביי דמשמ' מחיצה היא [ושרי, הכא נמי הלכה כאביי דמש' מחיצה הוא] ובין הלחיים אסור דחד טע' הוא. אמ' אביי מנא אמינא לה, דאמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב, תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. ורבא מידחיק ומוקי לה כגון דפתוח לכרמלית, דמצא מין את מינו וניער, אבל פתוח לרש' הרב' שרי. וזהו שינויא ואשינויי לא סמכינן, אלא בין פתוח לכרמלית בין פתוח לרשו' הרבי' צריך לחי אחר להתירו, דבין הלחיים אסור.
<h2>דף ט:</h2>
איתמר, נראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי. נראה מבחוץ ושוה מבפנים, ר' חייא ור' יוח' חד אמ' נידון משום לחי וחד אמ' אינו נידון משום לחי, אמ' רבה בר רב הונא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. פי' נראה מבפנים ושוה מבחוץ הוא ששם הלחי בראש כותלו שלמבוי, רחבו שללחי כנגד אורכו שלכותל, ולא הוציא ראש (הכותל) הלחי לחוץ כלל, שמבחוץ נראה כאילו הכותל הוא עב ומבפנים נראה שאינו מן הכותל, שהוא בולט לתוך רוחב המבוי. ונראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא ששם הלחי בראש הכותל חוץ למבוי והשוה אותו מבפנים לעוביו ש(ב)[ל]כותל, שמבפנים נראה כאילו הכותל שלמבוי הוא ארוך, אבל מבחוץ נראה שאינו עב כעוביו שלכותל. ומסיק תלמודא והיל' נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. דתני ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים בין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי. פי' לא השוה כל עוביו אלא קיצרו וכנסו בראשו, ובין שהכניסה היתה מבחוץ ומבפנים היה כותלו שוה, בין שהכניסה היתה מבפנים ומבחוץ היה הכותל שוה נידון משום לחי.
<h2>דף י.</h2>
אמ' רמי בר אבא אמ' רב הונא לחי המושך עם דופנו שלמבוי, פחות מד' אמו' נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי, ד' אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו. פי' כגון שהיו שני צדדיו אחד ארוך מחבירו, ש(ל)כותל צפוני היה ארוך יותר מכותל דרומי, ושם הלחי בראש הכותל הדרומי, ולא היה הלחי עב כעוביו שלכותל שהוא ניכר כי הוא לחי, אם הוא פחות מד' אמות נידון משום לחי ומתיר המבוי להשתמש בכולו עד חודו הפנימי שללחי, דסבירא ליה דבין לחיים אסור כאביי. אבל אם הלחי הוא ד' אמות שלימות נפק ליה מתורת לחי, כיון שיש בו שיעור משך מבוי שהוא ד' אמות, ואסור להשתמש בכל המבוי עד שיעשה לו לחי אחר.
פיס'. והרחב מעשר אמות ימעט. תני לוי דבי שמואל מבוי שהוא רחב מעשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו. הוא תני לה והוא אמ' לה אין הלכה כאותה משנה. פי' דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל ליה [לקנה]. ואלא היכי עביד.
<h2>דף י:</h2>
אמ' אביי עושה פס גבוהה עשר' במשך ד' אמות ומעמידו באורכו של מבוי. פי' יעמידנו אורך הפס לאורכו שלמבוי באמצע הפתח, וכיון דאיכא הכשר מבוי לאורכו שלפס הוו להו כשני מבואות, ועושה זה (ל)פתח למבוי זה וזה עושה פתח למבוי זה, שמפתח אחד עשה שני פתחים. אינמי כדרב יהוד', דאמ' רב יהוד' מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק שתי אמות מן הכותל ועושה פס שלש אמות. פי' נמצא שסתם ה' אמות, שאותן (ה') [שתי] אמות הן כמו פתח קטן ואינו צריך שום תיקון, מידי דהוה אכל פתחים שבצידי המבוי שהן ניתרין בלי שום תיקון, [ואע"פ שהן פתוחין לרשות הרבים, שאין צריך תיקון] אלא פתח ראשו שלמבוי שהוא פרוץ במלואו. ואם היה רחב כ' אמה יסתום נמי ה' אמות בצידו השיני כי האי גוונא. וליחוש דיל' שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא. פי' שמא ירגילו כולן לצאת דרך פתח זה הקטן ונמצאו יוצאין ונכנסין במבוי שאין בו שום תיקון, שהתיקון שלפתח הגדול בטל כיון שנמנעין מלצאת בו. אמ' רב אדא בר אהבה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ויוצא ונכנס בפתח קטן.
פיס'. ואם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות [אינו צריך] למעט. אשכחן צורת פתח דמהניא ברוחבה ואמלתרא בגובהה. דאמ' ר' אלעזר דאמ' רב אם יש לו אמלתרא (פי) אפילו גבוה מכ' אמה אינו צריך למעט. פי' אמלתרא היא כמין מבוי שיש כותל לפתחו, ובתוך הכותל יש פתח באמצעו ועליו כיפה והיא גבוהה למעלה מכ' אמה, ולמעלה מן הכיפה יש לוחות ונסרין שהן קבועות בכותל ובולטות חוץ לכותל מבוי והן נקראין אמלתרא, ומתוך חשיבותן שלאותן הנסרים שהן פסקי דארזי שלטא בהו עיינא ואית בהן היכירא, ואינו צריך למעט ליתן קורה מכותל זה לכותל זה למטה מן הכיפה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה.
<h2>דף יא.</h2>
איפכא מאי. פי' אם תועיל צורת פתח לגובה(ה), שיעשה תחת אותה הכיפה קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן, אם תועיל להכשיר גובה הפתח. אינמי אם היה אותו הפתח שלכיפה רחב יותר מי' אמות, אם תועיל האמלתרא שעליה להכשיר הרוחב, ת"ש מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. אשכחן צורת פתח דמהניא לגובהה, אמלתרא ברוחבה מאי. ת"ש מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט [והרחב מעשר אמה ימעט] ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, ואם יש לו אמלתרא אין צריך למעט. מתני ליה רב יהוד' לחייא בר רב קמיה דרב אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, אמ' ליה אתנייה צריך למעט. פי' דקסבר רב דצורת פתח לא מהני מידי.
ואף ר' יוח' סבר להא דרב דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יצחק, מעשה באחד מבקעת בית חוורתן שנעץ ד' קונדסין בד' פינות השדה ומתח זמורה על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לעניין כלאים. פי' שאם יש גפנים בתוך הקונדסין מותר לזרוע סמוך להן חוץ למחיצה, כדתנן היה גדר בנתים זה סומך גפניו לגדר מיכן וזה סומך זרעיו לגדר מיכן, וצורת פתח לגדר (מה) דמיא. ואמ' ריש לקיש כדרך שהתירו לו לעניין כלאים התירו לו לעניין שבת. ור' יוחנן אמ' לעיניין כלאים התירו ולא לעיניין שבת. במאי עסיקי', אילימא בעשר בהא לימא ר' יוח' בשבת לא אלא ביתר מעשר. שאין צורת פתח מתרת לר' יוחנ' ביותר מעשר.
<h2>דף יא:</h2>
אמ' רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום. פי' לא עשה קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן, אלא שם הקנה באמצע הקנה ולא על ראשיהן. ואמ' רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת, ואפי' דלת של קשין. אמ' ריש לקיש משום ר' ינאי צורת פתח צריכה היכר ציר. מאי היכר ציר, אמ' רב אויא אבקתא. פי' (ציר שחור) חור שציר הדלת סובב בו, ואע"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בענן. — תנן, צורת פתח שאמרו קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן, צריכין ליגע או אין צריכ' ליגע. פי' הקנים שבצדדין צריכין ליגע בקנה שעל גביהן אילא. רב נחמ' אמ' אין צריכין ליגע, ורב ששת אמ' צריכין ליגע. והיל' כרב נחמן דתניא כוותיה.
מתני'. הכשר מבוי בית שמי או' לחי וקורה, ובית הלל או' או לחי או קורה, ר' אליעזר אומ' לחיים. משום ר' ישמעאל אמ' תלמיד אחד לפני ר' עקיב', לא נחלקו בית שמי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא ניתר בלחי או בקורה, על מה נחלקו על מד' אמות עד עשר, שבית שמי או' לחי וקורה, ובית הלל או' או לחי או קורה. אמ' ר' עקיבה על זה ועל זה נחלקו.
פיס'. ר' אליעזר או' לחיים. אמ' רב ששת אמ' ר' ירמיה בר אבא אמ' רב, מודין חכמ' לר' אליעזר בפסי חצר. ורב נחמן אמ' הל' כר' אליעז' בפסי חצר. אמ' רב נחמן בר יצחק מאן מודין ר' והל' מכלל דפליגי רבנן, דתניא חצר ניתרת בפס אחד, ר' או' [ב]שני פסין. אמ' רבסי אמ' ר' יוח' חצר צריכ' שני פסין, אמ' ליה ר' זירא לר' אסי ומי אמ' ר' יוחנן הכי, והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוח' פסי חצר צריכין שיהו בהן ארבע'. ואסיק, כי סליק ר' אבא מימי פירשה, מרוח אחת בארבעה בשתי רוחות משהו מיכן ומשהו מיכן. וכן הלכה.
כמאן, דלא כחנניה ודלא כתנא קמא. פי' דקס"ד דמבוי מפולש קאמ'. אמ' רב יהודה הכי קאמ', הכשר מבוי סתום כיצד, בית שמי אומ' לחי וקורה כול', לימא קסברי ד' מחיצות דאוריית'. פי' ומשו' הכי בעי לחי וקורה. ומהדר, לזרוק משלש הוא דמיחייב, לטלטל עד דאיכא ד' מחיצות. פי' חכמים הצריכו ד' מחיצות לטלטל בתוכו, ומשו' הכי בעו בית שמי לחי וקורה.
<h2>דף יב.</h2>
תנו רבנן, לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחי'. בד"א שפירצתה ביותר מעשר, אבל בעשר אין צריך כלום. ואי קשיא, אע"ג דהיא פתח לא יתיר לשון הים למלאות ממנה בלא מחיצה, דהא תנן לקמן בפרק כיצד משתתפין אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה עשרה בכניסתה וביציאתה, ר' יהוד' אומ' כותל שעל גבה ידון משום מחיצה, אלמא לתנא קמא אע"פ שעוברת תחת הכותל רוצה מחיצה, ור' יהוד' עד כאן לא קא שרי התם אלא משום כותל החצר העומד עליה, אבל הכא שאין על הלשון שלים שום מחיצה, אע"פ שלא נפרץ החצר אלא בעשר לא יהא מותר למלאות הימנה בלא מחיצה. ויש לומר, אמת המים חשיבא ועוברת משם לחוץ, ואע"ג דקיימא מחיצה אין ממלאין ממנה בלי תיקון, אבל לשון הים שהיא כרמלית עומד בחוץ ונכנס הלשון מבפנים, בטל הוא לגבי חצר וממלאין ממנו בלי שום תיקון. ומקשי', מימלא הוא דלא מלינן אבל טלטולי בחצר מטלטלינן, והלא נפרצ' החצר במלואה למקום האסור לה. פי' לאו דווקא במלואה, אלא כל יתר מעשר קרי ליה מלואה. ומהדר הכא במאי עסקינ' דאית ליה גידודי. פי' הפרצה שנפרצה לא הגיעה לארץ אלא נשארו גידודין מן הכותל עד לארץ בגובה עשרה, אלא שלשון הים כיסה אותן ואינן נראין, הילכך לגבי חצר חשיבה מחיצה שלא יהא הים אוסרה, שכמו שדריסת הרבים אינה מבטלת המחיצה בחצר הפתוחה לרשות הרבים הכי נמי המים הנכנסין לא מבטלי מחיצתא.
<h2>דף יב:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בלחי. אלא צריך פס ד'. וכן אמ' ר' חייא מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בקורה. אמ' ר' זירא מיכוונן שמעתתא דסבי, כיון דארכו כרחבו הוה ליה חצר וחצר אינה ניתרת בלחי או בקורה אלא בפס ארבעה. — אמ' רב נחמ' נקיטינ' אין מבוי ניתר בלחי או בקורה עד שיהא אורכו יותר על רחבו ובתים וחצירו' פתוחין לתוכו. פי' שתי חצירות, ולכל חצר שני בתים. אבל אם אין לו חצירות ובתים, אע"פ שארכו יותר על רחבו דין חצר יש לו וצריך פס ארבעה או שני פסין כל שהן משתי רוחות. ואם לא היה אורכו יותר על רחבו אפילו כל שהוא, אע"פ שחצירות ובתים פתוחין לתוכו אין לו דין מבוי אלא דין חצר.
<h2>דף יג.</h2>
פיס'. ר' עקיבה אומ' על זה ועל זה נחלקו. ר' עקיבה היינו תנא קמא. פי' דתנא קמא הכשר מבוי בכל מבוי קאמ', בין רחב מד' ובין פחות מד', ומה חידש ר' עקיב' על תנא קמא. ומהדר, איכא ביניהו דרב אהליי ואיתימ' רב יחיאל ולא מסיימי. דאמ' רב אהליי ואיתימ' רב יחיאל עד ד' טפחים צריך לחי או קורה, פחות מד' טפחים אינו צריך כלום. פי' אם היה פתחו שלמבוי צר שלא היה רחב ד' טפחים, אע"פ שכל המבוי רחב הרבה והרבה חצירות פתוחין לתוכו, כיון שפתחו שלמבוי שיוצאין בו לרשות הרבים הוא צר ואינו רחב ד' טפחים אינו צריך שום תיקון. ואין לנו לסיים מי סובר כר' אהליי או תנא קמא או ר' עקיבה.
תניא ר' יהודה אומ' מאיר היה אומ' לכל מטילין קלקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה. שבתורה, שהרי אמרה תורה ומחה, כתב שיכול למחות. ר' יעקב או' משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, מאי ביניהו אמ' ר' ירמיה למחוק לה מן התורה. מיכן מוכיח שהדיו היא רתיחת העפצים עם קלקנתום, ובלא קלקנתום יכול לימחות והקלקנתום מחזקו ואינו יכול להימחות. ומאי דתנן במגילה כתבה בסם בסקרא בקומוס ובקלקנתום פסולה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, הוא קלקנתום לבדו שרוי במים, אותו ודאי פסול, אבל עם רתיחת עפצים הוא דיו כשר, ולא כפתרון המורה שפירש שם שהקלקנתו' שפוסל התנא הוא רתיחת עפצים עם קלקנתום.
<h2>דף יג:</h2>
מתני'. הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, והאריח חצי לבינה שלשלשה טפחים, דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרוחבו. רחבה כדי לקבל אריח, ובריאה כדי לקבל אריח. ר' יהוד' או' רחבה אע"פ שאינה בריאה. היתה שלקש או שלקנים רואין אותה כאילו היא שלמתכת, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. כל שיש בהיקיפה שלשה טפחי' יש בה רוחב טפח. [י"ד, א'] דייה לקורה שתהא רחבה טפח, טפח ומחצה בעי. כיון דרוחבה טפח מלבן לה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא וקיימא. אמ' רבה בר רב הונא קורה שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח, ומעמידי קורה אינן צריכין שיהו בריאין כדי לקבל קורה ואריח. פי' אם הניחה על גבי יתידות אינן צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח אלא לקבל קורה לבדה, דהא לא יהבי אריח עלה, ובקורה הוא דבענן קביעות כי היכי דתיהוי היכר מעליא. ורב חסדא אמ' צריכין שיהו יכולין לקבל קורה ואריח. אמ' רב ששת הניח קורה על גבי מבוי ופירש עליה מחצלת והגביהה מן הקרקע שלשה, קורה אין כאן מחיצה אין כאן. קורה אין כאן דהא מיכסיא, מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה.
<h2>דף יד.</h2>
ת"ר, קורה היוצאה מכותל זה ואינה מגעת לכותל אחר, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו, פחות מג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלות אריח לרחבו אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. פי' אם אין ברוחב אחת מהן טפח לקבל אריח אבל בשתיהן יש טפח, אם מקבלות אריח לרחבו כגון שאין ביניהן טפח וחצי חלל מצטרפות. אבל אם יש ביניהן יותר מטפח וחצי, שאם תשכיב האריח שם לרחבו שנופל אין מצטרפות, ולא אמרי' הכא כל פחות מג' כלבוד דמי. רשב"ג או' אם מקבלות אריח לאורכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. פי' אע"פ שאין יכולות לקבלו לרחבו אלא לארכו, שלא יהא חלל בין קורה לקורה ג' טפחים מצטרפות. היו אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' רואין את העליונ' כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים והתחתונה למטה מעשרה. פי' ואע"פ שיש בין זו לזו יותר משלשה, שאין לומר בהן לבוד, אנו מתירין אותן על ידי רואין.
ר' יהוד' אומ' רחבה אע"פ שאינה בריאה. מתני ליה רב יהוד' לחייא בר רב קמיה דרב, רחבה אע"פ שאינה בריאה. אמ' ליה אתנייה, רחבה ובריאה. שאין הל' כר' יהודה. והאמ' רבי אלעא אמ' רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה, רחבה ארבעה שאני. פי' שהוא חשובה, והיכא בעי רב רחבה ובריאה ברחב טפח ועד ארבעה. פיס'. עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, אמ' ר' זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא בתוך עש' ועקמו' למעלה מעשרים אמה, היא למעלה מעשר' ועקמומיתה למטה מעשרה, רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. פיס'. כל שיש בהיקיפו ג' טפח' יש בו רוחב טפח. מנהני מילי, אמ' ר' יוחנ' אמ' קרא ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו אל שפתו וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב. והא איכא שפתו, כי קא חשיב מגואי קא חשיב.
<h2>דף יד:</h2>
מתני'. לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים, רוחבן ועוביין כל שהוא. ר' יוסי אומ' רוחבן שלשה טפחי'. בכל עושין לחיים, אפי' בדבר שיש בו רוח חיים ור' מאיר אוסר. ומטמא משום גולל, ור' מאיר מטהר. כותבין עליו גיטי נשים, ור' יוסי הגלילי פוסל. עוביין כל שהו. וכמה כל שהו, תני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל. תנא עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי. פשיט', אלא אימא יש לו חצי מבוי. הא נמי פשיט', מהו דתימא ניחוש דיל' אתי לאשתמושי בכוליה קמ"ל. אמ' רבה עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, ואפילו לרשב"ג דאמ' אמרי' לבוד בפחות מארבע', הני מילי למעלה. כגון בקורה שאינה מגעת לכותל. אבל למטה כיון דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרי'. פיס'. ר' יוסי אומ' רחבן שלש' טפחי'. אמ' רב יוסף אמ' רב יהוד' אמ' שמואל אין הל' כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים. פי' הילמי היא בפרק שמונ' שרצי'.
<h2>דף טו.</h2>
איתמר לחי העומד מאיליו, אביי אמ' הוי לחי, ורבא אמ' לא הוי לחי. פי' שום בניין או אילן שעלה על פתחו שלמבוי, שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי. היכא דלא סמכינן עליה מאיתמל דכול' עלמ' לא פליגי דלא הוי לחי. פי' כגון שהיה שם לחי אחר ובשבת נפל. (פי') כי פליגי היכא דסמכינן עליה מאיתמל, אביי אמ' הוי לחי דהא סמכינ' עליה, ורבא אמ' לא הוי לחי, כיון דלאו אדעתא דהכי עבדוה לא הוי לחי. ובמחיצה דכול' עלמ' לא פליגי דמחיצה העומדת מאיליה שמה מחיצה. כי פליגי בלחי, אביי לטעמיה דאמ' לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאיליה הויא מחיצה, ורבא לטעמיה דאמ' לחי משום היכר אי עבדיה בידים הוי היכר ואילא לא הוי היכר. פי' בבין לחיים חלקו אביי ורבא, כדכתיבנא לעיל, והיל' כאביי ביע"ל קג"ם.
פיס'. ומטמא משום גולל. פירש המורה אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל המת כמת עצמו, ואפי' ניטל משם. ואינו נראה לי, אלא כל זמן שעומד על המת מטמא באהל, אבל אם נסתלק משם טהור. דתניא בסיפרי, כל הבא אל האהל מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא ולא בזמן שנתפנה, אף הקבר בזמן שהמת בתוכו טמא ולא בזמן שנתפנה. והוא הדין נמי הגולל והדופק אין טמאין אלא כל זמן שהמת שם, אבל אם נתפנו מעל המת הרי הן כשאר אבנים דעלמא והן טהורין. ותניא בסיפרי זוטא, אשר יגע על פני השדה משום מגע מטמא הגולל ואינו מטמא משום משא דברי ר' יהוש', ר' אליעז' אומ' הגולל מטמא במשא קל וחומר מנבילה. אמ' לו לא אם אמרת בנבילה שכן הוא מטמא במשא לאחר פרישה [תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה], פי' הנבילה אע"פ שפירשה כולה ולא נשתייר בה אלא כזית בשר מטמא במשא, אבל הגולל אחר שפירש מן הקבר אינו מטמא.
<h2>דף טו:</h2>
תניא ר' מאיר או' כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר. משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים. ומפרש בסוכה טע' דר' מאיר, דכל מחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה. מאי טע' דר' יוסי הגלילי, דתניא ספר, אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר, ת"ל וכתב לה מכל מקום, אם כן מה ת"ל ספר, מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ורבנן, אי כת' בספר כדקאמרת, השתא דכת' ספר לספירת דברים הוא דאת(ה)[א]. פי' האי ספר ספירת דברי', והכי משמע יכתוב לה דברי כריתות, אבל לא קבע לו מקום לכותבו וממילא בכל מקום שירצה יכתבנו.
מתני'. שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה, מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפח' ולא יהו פרצות יתירות על הבניין. כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יותר מיכן אסור. פי' שלא יהו פרצות יתירות על הבניין, ואע"פ שהן פחותות מי' אמות, כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, והוא שיהא העומד מרובה על הפרוץ. יותר מיכן אסור ואוסרת את כל ההיקף, ואפי' כולו עומד עד שיעשה לה פס ארבעה מצד אחד, או שני פסין כל שהן מב' צדדין.
איתמר, פרוץ כעומד, רב פפא אמ' מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אסור. רב פפא אמ' מותר הכי אגמריה רחמ' למשה לא תיפרוץ רובה, רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אסור הכי אגמריה רחמ' למשה גדור רובה. תנן ולא [י]היו פרצות יתירות על הבניין, הא כבניין מותר. וקשיא לרב הונא בריה דרב יהושע. קשיא. ומסיק תלמודא והיל' כרב פפא ואע"ג דתניא כוותיה דרב הונא בריה דרב יהושע, משום דדייקא מתני' כוותיה.
<h2>דף טז.</h2>
תניא שלש מידות במחיצה, כל שהיא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלש[ה], כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. פי' אם הקיף השדה בנסרים שלא היו רחבין ג' טפחים והרחיקן זה מזה שלא היו לו כל כך נסרים עד שיקיף את כל השדה, אם אין בין נסר לנסר ג' טפחים כלבוד דמי. ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד, שהיו קנים בעלמא, דכל פחות משלשה לא מיקרי פרוץ אלא כלבוד דמי, כאילו היה כולו סתום. וכל שהיא שלשה, ומשלשה ועד ארבעה, צריך שלא יהא פרוץ מרובה על העומד, ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומ' אסור. פי' כיון שהנסרים הן יותר משלשה אבל עדיין לא הגיעו לד' טפחי' שלימין, אם היה עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ אע"פ שיש בין נסר לנסר שלשה הכל מותר, דכפתחים קטני' דמו, ואין בקיעת הגדיים מבטלי' אותה כיון שהעומד מרובה על הפרוץ או פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ מרובה על העומד הכל אסור, ואפילו כנגד העומד, כיון שאין בעומד רוחב ד' טפחים שהוא מקום חשוב בכל מקום בטל העומד אצל הפרוץ. וכל שהיא מארבעה טפח' ועד עשר אמות צריך שלא יהא הפרוץ מרוב', ואם היה הפרוץ מרובה כנגד העומד מותר. פי' אם הנסרים היו רחבין מארבעה ועד עשר אמות שהן מקום חשוב, אם הפרוץ שבין נסר לנסר אין מרובה על העומד הכל מותר ואפי' הפרוץ, דפרוץ כעומד מותר הכל. ודווק' עד י' אמות. אבל ביותר מעשר אע"פ שהפרוץ כעומד פרצה אחת יותר מעשר אוסרת (ה)כל ההיקף, כדבענן למימר לקמן, ומשום הכי נקט עד עשר אמות. ואם היה הפרוץ מרובה כנגד העומד מותר, דכיון שהעומד יש בו מקום חשוב מד' טפח' ולמעלה, אין הפרוץ אוסרו אם אין בו יותר מי' אמות. ואם היה פרוץ כעומד אף כנגד הפרוץ מותר. נפרצה ביתר מעשר אסור. פי' כל ההיקף אסור, ואפי' כולו סתום, עד שיעשה לו פס ארבעה. היו שם קנים הדקרנין ועשה להן פיאה מלמעלה, אפי' ביותר מעשר מותר. פי' קנים משופין בראשיהן ונעוצין בארץ, ועשה להן פיאה מלמעלה שהיא צור' פתח, אע"פ שיש בין קנה לקנה יותר מעשר מותר. דצורת פתח משויא ליה סתום ואפי' ביותר מעשר. וזו הבריית' אצל כלאים היא שנויה. ובזה חלקו ר' יוחנ' וריש לקיש כדאמרן לעיל, דריש לקיש אמ' כדרך שהתירו לו לעניין כלאים התירו לו לעיניין שבת, ור' יוחנ' אמ' לעיניין כלאים התירו לו ולא לעניין שבת, שאין צורת פתח מתרת בשבת ביותר מעשר אמות. וסבירא ליה כרב, וקיימלן ר' יוח' וריש לקיש הל' כר' יוחנן, כל שכן דקאי רב כוותיה.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחי'. שיעור חבלים ועוביין יותר על טפח, כדי שיהא הכל עשרה טפחים. פי' אשיירה שחנתה בבקעה, שנועצין יתידות סביב סביב ומקיפין אותן בג' חבלים זה למעלה מזה, מן התחתון לקרקע פחות מג' טפח' והוי כולו עומד דכלבוד דמי, וממנו ולאמצעי פחות מג', ומאמצעי לעליון פחות מג', הרי ט' טפח' עומד פחות מג' משהויין, והחבלים עוביין יותר על טפח ג' משהויין כדי שיהו הכל עשר' טפח'. ואי קשיא, מה צורך לשלש חבלים, בחבל אחד סגי דהיינו צורת פתח, והיינו פיאה דאמרן לעיל. והניחא לרב ור' יוח' דקסברי דאין צורת פתח מתרת ביותר מי' שפיר מוקי לה למתני' כגון שהיה בין קונדס לקונדס יותר מי' טפחי', משום הכי בענן ג' חבלין ולא סגי לן כפאה. אלא לריש לקיש דאמ' כדרך שהתירו לעניין כלאים התירו לו לעניין שב', בחבל אחד סגי, ומה צורך לג' חבלים. יש לומר. דריש לקיש מוקי למתני' מן הצד, וכדרב חסדא דאמ' צורת פתח שעשאה מן הצד לא [עשה ולא] כלום, ומשו' הכי נקט ג' חבלים ולא אורי לך בחד ועל גבן, גזירה שמא יעשה מן הצד. ואע"ג דאמרן לעיל דריש לקיש לית ליה הא דרב חסד' ושרי אפי' מן הצד, דווקא בעשר, כדאמרן התם לא לעולם בעשר ומן הצד דריש לקיש לית ליה דרב חסד' כול', אבל ביותר מעשר לא שרי ריש לקיש מן הצד, ומוקי מתני' ביותר מעשר ומן הצד. אינמי יש לומר דריש לקיש לית ליה דרב חסד' [כלל], וסבר לה כר' אבהו דגרסי' בירושלמי, בהאי היל' אמ' ר' אבהו כל אילין מיליא לעיניין מיסב ומיתן, הא להורות אסור, מה אם סוכה קלה איתמר אסור שבת חמורה לא כל שכן, ומש' הכי לא רצה התנא להתיר פיאה לכתחילה ונקט ג' חבלים. וגרסי' נמי התם לא אמר' אלא בעשר ויותר מעשר, הא פחות מעש' דין חבל אחד.
מתני'. מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים, בשיירא דיברו דברי ר' יהודה, וחכמ' או' לא דיברו בשיירא אלא בהווה. כל מחיצה שאינה שלשתי ושלערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ביר' יהוד', וחכמ' אומ' אחד משני דברים. פי' מקיפין הבקעה בקנים נעוצין בקרקע וגבוהין עשרה טפחי' וזו תיקרא מחיצ' שלשתי, וחבלים מחיצה שלערב נקראי'. בשיירא דיברו להקל במחיצה שלשתי, או שלערב ואין שיירא פחותה משלש', אבל ליחיד לא התירו לו עד שיעשה מחיצה שלשתי ושלערב או שלימה וחכמ' [אומרים] לא דיברו בשיירא אלא בהווה. ודין היחיד כדין השיירא הוא.
ומקשה, בשיירא אין ליחיד לא, והתניא ר' יהוד' או' כל מחיצות שבת לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים. הא בית סאתים שרי. פי' כל מחיצות שבת הרעועות, כגון שלשתי או שלערב לא התירו ליחיד שיקיף יותר מבית סאתים, אבל בית סאתים שהוא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים כדבענן למימר לקמן באידך פרקין, מותר אפי' ליחיד. ומהדר, אמ' רב נחמ' לא נצרכה אלא ליתן להן כל צורכן. פי' האי דקאמ' ר' יהוד' במתני' בשיירא דיברו ולא ביחיד, זהו ליתן להם כל צורכן, שאם היו שיירא מתירין להן במחיצה שלשתי או שלערב כל צורכן לפי מה שיש להן כלים ומשואות [שאם היה אחד או שנים אע"פ שיש להם כלים ומשואות] הרבה אין מתירין להן אלא בית סאתים ולא יותר, בין לאחד בין לשנים, אבל אם היו שלשה מתירין להן כל שצריך להן ואפי' יותר מו' סאין. וחכמ' אומ' לא דיברו בשיירא אלא בהוה, שדרך השיירות לחנות חוץ לעיר, והוא הדין נמי ליחיד נותנין לו כל מה שהוא צריך לו לפי רוב כלים ומשואות שיש לו. ור' יוסי ביר' יהוד' מי אמ' הכי. פי' מקשה על ר' יוסי ביר' יהוד', דתנן כל מחיצה שאינה שלשתי ושלערב, אלא או שתי או ערב, אינה מחיצה דברי ר' יוסי ביר' יהודה. דמשמע שאינה מחיצה כלל לא ליחיד ולא לשיירא. והתניא אחד יחיד ואחד שיירא לחבלים, ומה בין יחיד לשיירא, יחיד נותנין לו בית סאתיים, שנים נותנין לו בית סאתים, שלשה נעשו שיירא ונותני' להן בית שש סאין דברי ר' יוסי ביר' יהו', וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה נותנין להן כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתי' פנוי. פי' בין ליחיד בין לשלשה מתירין להן כל הצריך לכליהן ולמשואותיהן, ואפי' יותר מו' סאין, אך בלבד שלא ישאר בהיקף שיעור בית סאתים פנוי שאין שם כלים, שנמצא שאותו בית סאתים הוקף שלא לצורך והוא אוסר את כל ההיקף. נמצאו עכשיו ג' חלוקות בדבר, ר' יהוד' סבר בשיירא דיברו ליתן להם כל צורכן ואפי' יותר מו' סאין, אבל ליחיד או לשנים אין נותנין להם אלא בית סאתים. ור' יוסי ביר' יהוד' סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא, סבר ליה כוותיה אצל היחיד דבין אחד ובין שנים אין נותנין להן אלא בית סאתים, ופליג עליה בשלש', דר' יהוד' סבר לשלשה נותנין להן כל צורכן ואפי' יותר מו' סאין, ור' יוסי ביר' יהוד' סבר אין נותנין לשלשה אלא ו' סאין ותו לא. וחכמ' סברי אחד יחיד ואחד שלשה נותנין להן כל צרכן ואפי' יותר מו' סאין, ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.
דרש רב נחמן משום רבינו שמואל יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותנין לו בית סאתים. משום דקיימי ר' יהודה ור' יוסי ביר' יהוד' בחדא שיטתא, ולא כרבנן דאמרי כל צורכן. ואם היו שלשה שהן שיירא, נותנין להן כל צורכן, משום דקיימי בהא ר' יהוד' ורבנן בחד' שיטתא ולא כר' יוסי ביר' יהוד' דאמ' ו' סאין ותו לא.
<h2>דף יז.</h2>
אמר רב גידל אמ' רב שלשה שהוצרכו לו' סאין והיקיפו ז' סאין מותרין. בכולן, שאין כאן בית סאתים פנוי. ואם לא הוצרכו אלא לחמש והיקיפו לשבע' אפי' בה' אסורי'. מפני שיש שם בית סאתים פנוי, ואוסר כל ההיקף.
איתמ', שלשה ומת אחד מהן, שנים וניתוספו עליהן, רב הונא ורב יצחק, חד אמ' שבת גורמת וחד אמ' דיורין גורמין. פי' שלשה היו והקיפו ו' סאין, ומת אחד מהן ונשארו שנים שהן אסורין בו' סאין, כדפסקי' הל' כר' יהוד', או שהיו שנים והקיפו ו' סאין והיו אסורין, ועכשי' בשבת ניתוספו עליהן דיורין והן שלשה, ושלשה מותר' בו' סאין. חד אמ' שבת גורמת, ושלשה ומת אחד מהן כיון שהותרו למקצת שבת הותרו לכל השבת, ושנים וניתוספו עליהן כיון שנאסרו למקצת שבת נאסרו לכל השבת. וחד אמ' דיורין גורמין, ושלשה ומת אחד מהן אסורין, ושנים וניתוספו עליהן מותרין. ופסק רבינו יצחק הל' כמאן דאמ' שבת גורמת. ו[א]נ"ל, דהא בפרק כל גגות דפליגי ר' יוסי ורבי יהוד' במבוי שניטלה קורתו או לחייו פסקי' הל' כר' יוסי דאמ' כמו שאסורין לשבת הבאה כך הם אסורין לאותה שבת, ולא אמרי' כיון שהותרו למקצת שבת הותרו לכל השבת. ופלוגת' דרב הונא ור' יצחק כהנהו תנאי אתיא, מאן דאמ' שבת גורמת כר' יהוד' ומאן דאמ' דיורין גורמין כר' יוסי. ואע"ג דדחינן בגמר' אמ' לך רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' יהוד', דחייתא בעלמ' היא וטעמ' חד אית להו, דהא מעירב דרך הפתח ונסתם הפתח מוכחי' דסבר רב הונא שבת גורמת וטעם אחד הוא עם מבוי שניטלה קורתו או לחייו, ולא היא, דאדרבה התם פסקי' שבת הואיל והותרה הותרה. ועיין מה שכתבתי שם.
פיס'. וחכמ' אומ' אחד משני דברים. היינו תנא קמא. פי' חכמים קמאי דאמרו לא דיברו בשיירא אלא בהווה, שגם היחיד דינו כדין שיירא. איכא ביניהו יחיד ביישוב. פי' דחכמ' קמאי דאמרו לא דיברו בשיירא אלא בהווה והושוו דין היחיד לדין השיירא. לא התירו מחיצה שלשתי או שלערב אלא בדרך, דומיא דשיירא ומפני הדחק, אבל ביישוב לא התירו עד שיעשה מחיצה שלשתי ושלערב. וחכמ' בתראי דאמרי אחד משני דברים מתירין אפי' ביישו', והיל' כוותיהו.
מתני'. ארבעה דברים התירו במחנה, מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. ת"ר, מחנה היוצא למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבישין, ר' יהוד' בן תימא אומ' אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגין שם נקברין. מותרין בגזל עצים יבשין. האי תקנתא דיהוש' היא, דאמ' מר עשרה תנאין התנה יהושע שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים משדותיהן, התם בהיזמי והיגי, הכא בשאר עצים. אינמי התם במחוברין הכא בתלושין. אינמי התם בלחין הכא ביבישין. ובמקום שנהרגין שם נקברין. פשיט', מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו. לא צריכא אע"ג דאית ליה קוברין, דתניא אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה. פי' אם היה כהן יחידי שמצא מת מצוה בדרך, אם היה קרוב לעיר או לכפר אחד שאם קורא לבני אדם שיבואו לקוברו עונין אותו ובאין, אין זה מת מצוה ואינו רשיי ליטמא לו. אבל אם אין מי שיענהו הרי הוא מת מצוה ומיטמא לו. והכי תניא בפרק ד' דמסכת שמחות מצא מת מצוה מיטפל בו וקוברו, אי זהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו, אבל אם היה צווח ובני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה. ובפרק כהן גדול ונזיר פליגי תנאי במתני', דחד אמ' יטמא כהן ואל יטמא נזיר, וחד אמ' יטמא נזיר ואל יטמא כהן, דמשמע אם היה שם אפילו ישראל אחד אל יטמא כהן.
<h2>דף יז:</h2>
ופטור' מרחיצת ידים. אמ' אביי לא שנו אלא מים ראשונים, אבל מים אחרונים חייבין. דאמ' רב יהוד' בריה דר' חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים. אמ' אביי ומשתכחא כקורטא בכורא. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מיכל מאי, אמ' ליה לא מיבעיא. ומדמאי. דתנן מאכילין את העניין דמאי ואת האכסניא דמאי.
ומלערב. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו עירובי חצירות, אבל עירובי תחומין חייבין, דתני ר' חייא לוקין על תחומין מן התורה, דכת' אל יצא איש ממקומו. ומהכא ילפי' תחומין לקמן בפרק מי שהוציא' [נ"א ע"א], והני סברי כר' עקיב' דאמ' במסכ' סוטה [כ"ז ע"ב] תחומין דאוריית', ואין כך הל', דקיימ' לן תחומין דרבנן, כדאמ' בשילהי פרק במה מדליקין [שבת ל"ד ע"א]. ואע"ג דההיא פלוגת' דר' עקיבה ור' אליעז' בנו שלר' יוסי הגלילי בסוטה בפרק כשם, דתנן בו ביום דרש ר' עקיב' ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' עד אלף באמה מגרש ואלפים תחום שבת, ר' אלעז' בנו שלר' יוסי הגלילי אומ' אלף אמה מגרש ואלפים לשדות וכרמים. ואמ' בגמ' [סוטה ל' ע"ב] במאי קא מיפלגי, מר סבר תחומין דאוריית' ומר סבר תחומין דרבנן, וקיימלן הל' כר' עקיב' מחבירו. הא איפליגו בהא מילתא תנאי בתראי, דתנן בפרק בכל מערבין [ל"ה ע"א] נתגלגל חוץ לתחום, נפל עליו גל או נשרף או תרומה וניטמת, מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב. ואם ספק, ר' מאיר ור' יהוד' אומ' הרי זה חמר גמל, ר' יוסי ור' שמע' או' ספק עירוב כשר. העיד אבטולם משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר, ואמרי' בגמרא [ל"ה ע"ב] דקסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא ומשום הכי הוה מחמיר בספק עירוב, ור' יוסי סבר תחומין דרבנ' ומשום הכי הוה מיקל בספק עירוב. וכיון דאשכחן דהני תנאי פליגי בהא מילתא, שבקינן לפלוגתא דקמאי ונקטינן פלוגתא דבתראי. ואמרי' בפרק מי שהוציאוהו [מ"ו ע"ב] אמר ר' יוח' ר' מאיר ור' יהוד' הל' כר' יהוד', ר' יהוד' ור' יוסי הל' כר' יוסי, ואין צריך לומ' ר' מאיר ור' יוסי' הל' כר' יוסי, השתא במקו' ר' יהוד' ליתה במקום ר' יוסי מיבעיא. ותו דתנן סתמא ביומא בפרק שני שעירי [ס"ז ע"א], בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך, ומוכח התם דמסוכה אחרונה עד צוק הן ארבע אלפים אמה, נהי דבהליכתו מצוה עביד ומצות היום בכך שיוליך את השעיר במדבר, אלא בחזירתו מאי מצוה קא עביד, אלא משום דתחומין מדרבנן התירו לו שיהלך ב' מילין מן הצוק ועד סוכה אחרונה כדי שינוח שם, ואילו היו תחומין דאוריית' היה להם עוד לתקן סוכה אחרת בין האחרונ' לצוק ולא יחזור אלא מיל אחד, אלא מפני שהן מדרבנן לא חשו לעשות לו סוכה אחרת והתירו לו לחזור ד' אלפים אמה. ותנן נמי בפסחים [ס"ה ע"ב] בפרק אילו דברים בפסח הרכבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחי', ר' אליעזר או' דוחין. אמר ר' אליעזר ומה אם שחיטה שהיא משם מלאכה דוחה את השבת, אילו שהן משום שבות אינו דין שידחו את השבת, אלמא מונה הבאתו מחוץ לתחום עם הרכיבו והבאתו שהוא משום שבות ותני אילו שהן משום שבות, ש"מ דתחומי' דרבנן וקימלן הל' כסתם משנה. ואמוראי נמי הכי סבירא להו דאיסור תחומין מדרבנן, מדאמ' בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"ב] אמ' רב פפא היל' גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור, ולערב נמי אסור בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע בתוך התחום מותרין חוץ לתחום אסו', והבא בשביל יש' זה מותר ליש' אחר. ואמרי' נמי בפרק בכל מערבין [מ' ע"א] ההיא לפתא דאתאי למחוזא, חזייה רבא דמישמשא שרא למיזבן מינה, אמ' הא ודאי מאיתמל עקירא, מאי אמרת [מ]חוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישר' זה מותר לישראל אחר, כל שכן האי דאדעתא דגוים אתאי, כיון דחזו דקא מפשו ומייתו אסר להו, אמ' הא ודאי בשביל יש' אתאי. מוכיח בין מדברי רבא בין מדברי רב פפא דכל שנתלש מן המחובר הוא אסור לכל ישראל, כיון דאיסור תלישתו מן התורה, ואע"פ שתלשו גוי, דהוה ליה מוקצה מחמת איסור תורה ולא אמרי' ביה שיהא מותר לישראל אחר, אבל הבא מחוץ לתחום אינו אסור אלא לו, אבל לישר' אחר מותר. ומיכן יש להוכיח דסבירא להו תחומי' דרבנן, דאי דאוריית' מאי שנא הבא מחוץ לתחום מן התלוש [ו]מן המחובר, הלא זה וזה איסורן מדאוריית' ויהיה אסור הבא מחוץ לתחום לכל העומדין חוץ לתחום ואפי' הובא על ידי גוי, כמו המחובר שאפי' אם תלשו גוי הוא אסור לכל יש' כך יאסר זה לכל הרחוקין ממנו יותר מאלפים אמה אם איסור תחומין דאוריית', דהוה ליה מוקצה מחמת איסור תורה, אלא לאו ש"מ סבירא להו דתחומי' דרבנן, ומשום הכי בתלוש מן המחובר לא חילקו, ובהבא חוץ לתחום דהוא מדרבנן חילקו. ואמרי' נמי התם [ל"ט ע"ב] ההוא בר טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שיני, רב חסד' ורב נחמן אכול, פי' דקסברי ב' קדושות הן וממה נפשך שרי, ורב ששת לא אכל, פי' דקסבר קדושה אחת הן, וכמו שהוא אסור ביום ראשון כך הוא אסור ביום שיני כול' עד אמ' רב אשי לדידי אמ' אמימר דההוא בר טביא לאו איתצודי איתצוד אלא מחוץ לתחום אתא, מאן דאכל סבר הבא בשביל יש' זה מותר לישראל אחר ומאן דלא אכל סבר כל מה דאתי (לפי) [לבי] ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי, פי' לא הוה עובדא הכי דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שיני, דאם כן גם רב ששת הוה אכיל, דשני ימים טובים שלגליות ב' קדושות הן וממה נפשך שרי, אלא האי דלא אכל רב ששת משום דגוי הביאו מנחה לריש גלותא מחוץ לתחום וביום טוב ראשון ולא איתציד ההוא יומא, ולא הוה ביה איסור אחר אלא משום דאתא חוץ לתחום, ורב חסדא ורב נחמן דאכול סברי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, כדסברי רבא ורב פפא, ורב ששת [ד]לא אבל סבר כיון דרבנן סמוכין על שלחנו דריש גלות' כל מאי דאתי לריש גלות' אדעת' דכולהו רבנ' אתו, וכמו שריש גלות' אסור בו כך כולהו רבנן דסמיכי עליה אסורין בו. עכשיו יש לדקדק מיכן למה באתציד אמרי' אשתחיט ביום (יום) [טוב] שיני ומשום הכי אכול רב נחמ' ורב חסד' דממה נפשך שרי, אבל אילו אשתחיט ביום טוב ראשון אע"ג דאתא לריש גלות' הוה אסור לכל ישר'. וכשבא מחוץ לתחום אמרי הבא ליש' זה מותר ליש' אחר, ואי תחומין דאוריית' מאי שנא חוץ לתחום מאיתציד, אלא לאו משום דתחומין דרבנ' אנו מקילין ואומ' דדווק' לאותו ישראל המכירו הוא אסור גזירה שמא יאמר לו לך והבא יותר, אבל לכל יש' מותר, אבל הצידה שהיא אסורה מן התורה אסורה לכל ישראל. הרי שכל האמורין היו סוברין דתחומין דרבנן. והכי אמ' רבה בפירוש בשילהי במה מדליקין דתחומין דרבנן, והאי דתני הכא ר' חייא, הכי משום דהוה סביר' ליה כר' עקי', ור' ינאי היה תלמידו שלר' חייא ואמרה בשיטת רבו [שבת ל"ד ע"ב]. ורב אשי שתירץ דבריו, לא שסבר כמותו אלא בא לתרץ קושיית ר' יוח' שהקשה והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ותירץ לו דאל יצא כת' ולא יוציא, ואין כאן מיתת בית דין, ומיהו לא שסבר גם הוא כר' עקיב', דהא בההוא בר טביא דאמ' רב אשי לדידי אמ' אמימר כול', הוכחנו לעיל דסבירא ליה ולכולהו אמוראי דתחומין דרבנן, ורבנן דפליגי עליה דר' עקיב' דרשי דאל יצא איש ממקומו ללקוט המן, כדכת' יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. וגם רבינו יצחק הכי כתב. וקיימלן דליתה לדר' עקיב'.
עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהוד'. ר' מאיר אומ' שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, גובהן עשרה טפחי' ורחבן ששה ועוביין כל שהו, וביניהן כמלא שתי רבקות שלשלש שלש בקר דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומ' שלארבע ארבע, קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאה. מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה. מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין. ר' יהוד' או' עד בית סאתים. אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף, אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה או חצר אפי' בית חמשת כורין או בית עשרת כורין, [מותר], ובלבד שירבה בפסין. פי' ביראות הן מעיינות הנובעין, כמו כהקיר ביר מימיה, והיו עמוקין עשרה ורחבין ארבעה שהן רשו' היחי', וחוץ לבאר היא רשו' הרבי', ואם ידלה בשבת מן הבאר ויוציא על שפת הבאר הוה ליה מוציא מרשו' היחי' לרשו' הרבים. ועולי רגלים היו חונין בערב שבת סמוך לחשיכה על המים כדי שישקו בהמותיהן בשבת, וכדי שיוכלו לדלות מן הבאר ולהשקות בהמותיהן מבחוץ, תיקנו להם חכמ' שיקיפו חוץ לבאר בפסין, כדי שיהא ביניהן רשו' היחיד ויכניסו שם בהמותיהן וידלו וישקו אותם, ויעשו פסין ארבעה נראין כשמונה. כל דיומד הוא שני פסין, אמה לכאן ואמה לכאן, וכשנותן הדיומד בקרן דרומית מזרחית הוא תופש אמה אחת למזרח ואמה אחת לדרום, ודיומד שיני הוא נותן בקרן דרומית מערבית, והשלישי בקרן מערבית צפונית, והרביעי בקרן צפונית מזרחית, נמצא לכל רוח ורוח יש מחיצות שלב' אמות מב' פסין ובין פס לפס הוא אויר, דב' ר' יהו'. ולקמן [י"ט ע"א] נפרש כמה היה מתיר ר' יהודה להיות אויר וריוח בין פס לפס.
ר' מאי' אומ' שמונה נראין כשנים עשר, ד' דיומדין וד' פשוטין. פי' ר' מאיר עונה לר' יהוד' שהיה מתיר להרחיק בין פס לפס י"ג אמה ושליש, כדבענן למימר לקמן, והיה מתירו בד' דיומדין בלבד, וענה לו ר' מאיר ההיקף שלך צריך שיעשה עוד ד' פסין פשוטין, שישים בין כל דיומד ודיומד פס אחד למעט האויר שביניהן. גובהן. שלפסין הוי י' טפחי', כשיעור גובהה שלמחיצ' ורחבן ו' טפחי', כדי שיגיע לכל רוח ב' אמות מחיצה, אמה לכן ואמה לכן. וביניהן כמלא ב' רבקות שלג' ג' בקר, דברי ר' מאיר. פי' זהו שיעור החלל והאויר שהיה מתיר ר' מאיר להיות בין פס לפס כשיעור ב' רבקות שלבקר, שכל רבקה היא ג' בקר שיבואו ו' פרות שהן י' אמות כדלקמ', ויותר מיכן לא היה מתיר. ר' יהוד' אומ' שתי רבקות שלד' ד' בקר, שהן ח' פרות שהן י"ג אמה ושליש. וקיבוץ הפרות יקרא רבקה, כמו עגל מרבק. קשורות. יהו הפרות. ולא מותרות. ורבקה. אחת נכנסת ואחת יוצאה. זה נאמר להקל שלא יצמצם השיעור בשתי רבקות מצומצמות, אלא אחת נכנסת ואחת יוצאה, ומותר להקריב הפסין לבאר. ולעשות חלל מועט ביניהן. ובלבד שתהא ראשה ורובה שלפרה בפנים ושותה. שאם לא יכילו ראשה ורובה שם גזירה שמא ימשך אחריה ויוציא הדלי חוץ לפסין, ושיעורו הוא ב' אמות כדלקמ'. ומותר להרחיק את הפסין מן הבור כל מה שהוא רוצה ולרבות את החלל שבין הפסין, ובלבד שירבה בפסין, שלא יהא בין פס לפס יותר מי' אמות לר' מאיר, ומי"ג אמות ושליש לר' יהוד'. ר' יהוד' אומ' עד בית סאתים. מותר להרחיב החלל ולא יותר, שהן מאה אורך ברחב חמשים כחצר המשכן, שהן ע' אמה ושני שלישי אמה על ע' אמה ושני שלישי אמה, ויותר מיכן הוי כרמלית ואסור לטלטל בו. אמר' לו חכמ' לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף. שהוא חוץ לעיר ועשוי להניח שם עצי' ואין בהן דירת אדם, שם ודאי לא התירו אלא בית סאתים. אבל אם היה דיר. שלבהמה דקה שהרועים נכנסין ויוצאין שם תדיר. או סוהר. שהוא היקף להכניס שם בהמות ובני אדם נכנסין ויוצאין שם לתקן הבהמות. או מוקצה. שהיא רחבה שאחורי בתים שמשימין שם עצים ונכנסין ויוצאין שם תדיר להסתפק מהן. או חצר. שלפני הבתים שהיא לדירה אפילו הן גדולים כבית י' כורין מותר. גם אלה הפסין נמי (בידי) [בני] אדם נכנסין שם ודולין ומשקין שם הבהמות, הילכך הוה ליה היקף שהוקף לדירה ומותר כל מה שהוא גדול, ובלבד שירבה בפסין, שלא יהא בין פס לפס יותר משיעור.
<h2>דף יט.</h2>
תנו רבנן, כמה ראשה ורובה שלפרה ב' אמה, וכמה עוביה שלפרה אמה וב' שלישי אמה, שהן י' אמות לר' מאיר, וי"ג אמות ושליש לר' יהוד'.
<h2>דף כ.</h2>
בעא מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו, אמ' ליה כלום נעשת מחיצ' אלא משום מים, אין כאן מים אין כאן מחיצה. פי' לא הותרה מחיצת הפסין שהיא פרוץ מרובה על העומד אלא משום מים, וכיון דיבשו מים אסורין לטלטל שם. בעי ר' אבין יבשו מים בשבת, באו מים בשבת מהו. פי' שבבקר לא היו שם מים ואסור לטלטל שם, ובחצי היום באו שם מים מהו. אמ' אביי יבשו לא מיבעיא לי, דהא בעאי מיניה דמר ופשט לי לאיסורא. באו מים לא מיבעיא לי, דהא תניא כל מחיצה שנעשת בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה. ולאו מי איתמר עלה אמ' רב נחמ' לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור, כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר.
אמ' ר' אלעז' הזורק לבין פסי ביראות חייב. פשיט', דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנ' לטלטולי בה, לא צריכ' דעבד כעין פסי ביראות ברשות הרבי'. פי' ואע"פ שאין שם מים חייב. הא נמי פשיט', אי בעלמ' לאו מחיצה היא גבי באר היכי שרו רבנ', לא צריכי אע"ג דבקעי בה רבים הויא מחיצה. ואי קשיא, והא אמרן בפרקין דלעיל [ט"ו ע"ב] הכי אגמריה רחמ' למשה גדור רובא, אינמי לא תיפרוץ רובה, והכא אמרי דפסי ביראות אפי' בלא באר הוו רשות היחי', ואע"ג דפרוץ הוי מרובה על העומד. תשובה, ודאי דבר שהוא מחיצה מד' רוחות כעין פסי ביראות אע"ג דהוא פרוץ מרובה על העומד רשות היח' מדאורייתא, והיכא אמרי' דאגמריה רחמ' למיגדר רובא בג' מחיצות בלחוד, דאמרינן דהוי רשו' היחי' דאורייתא, ואע"ג דדופן רביעי פתוח כולו לרש' הרב' הנהו ג' מחיצות בענן שלא יהא פרוץ מרובה על העומד. תדע דהכי הוא, דהא בפסי ביראות אמרי' אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין, ולא מצי למיסמך אג' פסין הנשארין, ואע"ג דבג' מחיצות הוי רשו' היחי' כיון דהוי פרוץ מרובה על העומד לא הוי הכא רשו' היחי' עד דאיכא ד' פסין. ואע"ג דד' פסין הוו רשות היחי' דאוריית' בכל מקום, ואע"ג דליכא מים, חכמ' גזרו שלא יטלטל בתוכן עד דהוי עומד מרובה על הפרוץ, ובפסי ביראות משום עולי רגלים אוקמינהו (מ)[א]דאורייתא. ובבקעה אע"ג דהקיפוה מד' רוחותיה בענן שלא יהא פרוץ מרובה על העומד, כדין ג' מחיצות, דמאי דתקון רבנן בד' מחיצו' כעין דאוריית' תקון בג' מחיצות.
<h2>דף כ:</h2>
אמ' רב יצחק בר אדא לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד, והתניא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, מאי בהמה בהמת עולי רגלים, אבל אדם מיטפס ועולה מיטפס ויורד. ואם היו רחבין אפי' לאדם נמי.
<h2>דף כא.</h2>
אמ' רב ירמיה בר אבא אמ' רב אין בורגנין ואין פסי ביראות, לא בבבל ולא בשאר ארצות. פי' בורגנין כדאמ' בכיצד מעברין אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מתעברין עמה ומודדין תחו' העיר משם להלן. ומה הן בורגנין, סוכות שעושין שומרי העיר ואינן דבר קבוע. ואמ' ר' ירמיה אין בורגנין בבבל, דשכיחי בידקי דמיא ושטפי להו, הילכך לא חשיבי. ופסי ביראות נמי לא, דשכיחי מיא, ולא הותרו אלא משו' דוחק המים. בורגנין בחוצה לארץ נמי לא, דשכיחי גנבי. וסתרי להו, והיל' לא חשיבי. פסי ביראות נמי לא, דלא שכיחי מתיבתא. ולא הותרו פסי בירא' אלא לדבר מצוה. אמ' ליה רב חסדא לרב מרי בריה דרב הונא אמרי קא אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי בשבת, אמאי קא סמכיתון אבורגנין, והאמ' אבוה דאמך משמיה דרב, אין בורגנין בבבל, נפק אחוי ליה הנך מתוותא דמיבלען בע' אמה ושירים. פי' עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים, ואמרי' בכיצד מעברין [נ"ז ע"א] נפש שלא נפרצה, דהיינו מצבת הקבר, מתעברת עם העיר ואע"פ שאינה בית ממש. וע' אמה ושירים הם שיעור קרפף, דתנן [נ"ז ע"א] נותנין קרפף לעיר, דכל ע' ושירים הסמוכין לעיר הוו עיר.
<h2>דף כב.</h2>
אבל אם היה דיר או סהר כול'. תניא כלל אמ' ר' שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה, כגון דיר או סהר ומוקצה וחצר, אפי' בית חמשת כורין ובית עשרת כורין מותר. וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר, יותר מבית סאתים אסור. פי' כל אויר שאינו מקורה בגג, אם תשמישו לדירת אדם מותר אפי' בית עשרת כורין (מותר), וכל דירה שהיא מקורה בגג והיא עשוי' לשמירת אויר [שחוצה לה], כגון הבורגנין שבשדות שהשומר יושב בתוכה ומשמר השדה, אינה מותרת אלא עד בית סאתים.
מתני'. ר' יהוד' אומ' אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין, וחכמ' או' אינו צריך. אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין, אבל לבור היחי' עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפח' דברי ר' עקיב'. ר' יהו' בן בבא או' אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגורה גבוהה עשרה טפח'. פי' ר' יהוד' סבר דאתי דרך הרבי' ומבטל מחיצאתא, ורבנן סברי לא אתי דרך הרבים ומבטלי מחיצאתא. ר' יוח' ור' אלעזר דאמר' תרויהו כאן הודיעוך כוחה שלמחיצת'.
<h2>דף כב:</h2>
אחד באר הרבים. דאיכא תרתי לטיבותא, דלא פסקי מיא והוא שלרבי', דאי פסקי מדכרי אהדדי. ובור הרבי'. דאע"ג דפסקי מיא מדכרי אהדדי, ואיכא חדא לטיבותא. ובאר היחיד. נמי אע"ג דלא מדכרי אהדדי לא פסקי מים עושין להן פסין. אבל לבור היחיד. לא יועילו פסין אלא מחיצה גבוהה י' טפחים. ור' יהוד' בן בבא או' אין עושי' פסין אלא לבאר הרבים בלבד. דאיכא תרתי לטיבותא. ולשאר עושין חגורה גבוהה עשרה טפח', בחבלים. אמ' רב יוסף אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהוד' בן בבא.
<h2>דף כג.</h2>
מתני'. ועוד אמ' ר' יהוד' בן בבא הגינה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים, מוקפת גדר גבוה עשרה טפחי' מטלטלין בתוכה, ובלבד שתהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר. ר' יהוד' או' אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה. ר' עקיב' אומ' אפי' אין בה אחד מכל אילו מטלטלין בתוכה, ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. ר' אלעזר או' (אפי') [אם היה] אורכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. ר' יוסי או' אפי' אורכה כשנים ברוחבה מטלטלין בתוכה. אמ' ר' אלעאי שמעתי מר' אליעז' אפי' כבית כור, וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להן מותר. וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסח וחיזרתי על [כל] תלמידיו וביקשתי לי חבר ולא מצאתי. מה שפירש המורה דאע"ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי ותולא, אינו נראה לי, דכל שהוקף לדירה אפילו אלף אמה שרי, ולא אסרו חכמ' אלא בקרפף שלא הוקף לדירה, שהרי העיירו' המוקפות חומה מטלטלין בכולן על ידי עירוב, שהיקף החומה שהוקפה לדירה עושה אותה רשות היחי'. והכא בהא קמיפלגי, דר' יהוד' בן בבא סבר קרפף שהוא ע' אמה ושירים על ע' אמות ושירים צריך שמירה או בית דירה להתירו, דבית סאתים כיותר מבית סאתים דמי, ואינו מותר בלא דירה אלא פחות מבית סאתים, אבל בית סאתים חשיב ובעי היקף לדירה. ור' יהוד' נמי סביר' ליה כוותיה, אלא דסבר שגם בור ושיח ומערה חשיבי (נמי) בית דירה. ובין ר' יהוד' ובין ר' יהוד' בן (בתיר) בבא סביר' להו דאפי' טפי מבית סאתי' משתרי בבית דירה, אלא דסברי דאפילו בית סאתים נמי בעי בית דירה. ור' עקיב' פליג עליהו ואמ' דבית סאתים אפי' אין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכו כאילו היתה פחות מבית סאתים, ולא הוזכרה בית דירה אלא ליותר מבית סאתים, ואתי ר' עקיב' כתנא קמא, דאמרו לו לר' יהוד' לא אמרו בית סאתי' אלא לגינה ולקרפף, דמשמ' דגינה וקרפף הן מותרין בבית סאתים בלא שום בית דירה. ור' אלעאי הוה שרי אפי' בבית כור בלא שום בית דירה, דלית ליה כלל דמצרכי רבנן בית דירה אלא (בלא) [בכל] היקף דעלמא שרי לטלטולי אם מחיצותיו כשירות. ור' יהודה דאמ' לעיל [י"ח ע"א] עד בית סאתים גבי פסי ביראות, משום דהן פסין ואינה מחיצה חשובה, שהרי הפרוץ מרובה בהם על העומד, ומשום הכי לא הוה שרי אלא עד בית סאתים ותולא, ואע"פ שיש שם באר שהיא תשמיש אדם, כדאמרן התם בגמרא. אבל אם היתה מחיצה יפה שהעומד מרובה על הפרוץ והוקפה לדירה, אפי' יותר מבית סאתים ואפי' טובא שרי, דליכא מאן דאסר היקף חשוב שהוקף לדירה בכל מה שהוא גדול, ולא אסר ר' יהוד' אלא בפסין שהפרוץ מרובה על העומד.
ואמרי' מאי קאמ'. ר' יהוד' (כ)בן בבא. דקאמ' ועוד. פי' אנה דיבר ר' יהוד' והחמיר גבי קרפף דקאמ' ועוד. אינמא דאמ' חדא לחומרא ואמ' אחריתי לחומרא, ומשום הכי קאמ' ועוד. פי' משו' דאמ' חדא לחומרא גבי פסין שאמ' אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ועוד אמ' חומרא אחריתי גבי קרפף, ואע"פ שאינם דבר אחד אמ' ועוד, כלומ' כמו שהחמי' בזו כך החמיר בזה. והא(מ') ר' יהודה דאמ' חדא לחומרא ואמ' חדא לחומר', ולא קאמ' ועוד. פי' לעיל אמ' ר' יהוד' סתם, דהוא ר' יהוד' ביר' אלעאי, עד בית סאתים, שאין הפסין מתירין יותר מבית סאתים, והדר אמ' אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין, ולא אמ' ועוד, משום דלאו חדא מילתא היא, דלעיל איירי בפסין והכא איירי בדרך הרבים שמבטל המחיצות, והכא נמי כיון דלא דמו אהדדי לא היה [ליה] למימר ועוד. ומהדר, התם אפסקוה רבנן הכא לא אפסקוה רבנן. פי' לעולם משום דאמ' תרי חומרי אע"ג דבתרי חומרי אמרינהו אמרי' ועוד. ור' יהוד' דלא אמ' ועוד משום דאפסקוה רבנ'. דתני אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפף כול' ואינן שני דברי ר' יהוד' סמוכין זה לזה, משו' הכי לא שייך למיתני בהו ועוד, אבל הכא דלא אפסקוה רבנן ושני דבריו סמוכין זה לזה שייך למימר ועוד, ואע"ג דתרי מילי נינהו, והכי קאמ' ועוד החמיר בזה כמו שהחמיר בזה.
<h2>דף כג:</h2>
פיס'. ר' עקיבה אומ' אפי' אין בה אחד מכל אילו כול'. ומקשה ר' עקיבה היינו תנא קמא. פי' דתנן לעיל אמרו לו לר' יהוד' לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף כול', אלמא דאמ' תנא קמא דגינה וקרפף שהן בית סאתים ותולא, הן מותרין בלי שום בית דירה כר' עקיב'. ומהדר, איכא ביניהו דבר מועט, דתניא ר' יהוד' אומ' דבר מועט יש בבית על שבעים אמה ושירים, ולא נתנו בו חכמ' שיעור. פי' תנא קמא הזכיר בית סאתים שהוא יותר מע' אמה ושירים דבר מועט, ור' עקיב' לא התיר אלא ע' אמה ושירים ותולא. פי' בית סאתים הוי מאה על חמשים כחצר המשכן, שהיה אורכו מאה ורוחבו חמשים, ושיערו חכמ' שבשדה כזה יזרע אדם סאתים, ואם תרבעם יבאו ע' אמה ושני שלישי אמה דהיינו ד' טפחי' על ע' אמה וד' טפח' ויותר מעט. ואמרי' מנהני מילי. דמרבעי להו. אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא ארך החצר מאה אמה ורוחב חמשי' בחמש'. הוה ליה לקרא למימר ורחב חמשים, בחמשים למה לי. אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים. פי' טול חמשי' ועשה מהן ה' רצועות של י' י' אמות רוחב, וסבב בהן חמשים הן ד' רצועות לד' רוחות, ונשארה רצועה אחת שלי' אמות רחבה ואורכה נ' אמה, וההיקף הוא ע' על ע' אמה שהוספת י' אמות למזרח וי' למערב וי' לצפון וי' לדרום. וד' הזויות הן פגומות, וכל זוית וזוית היא צריכה עשר על עשר כדי למלאותה, וימצאו ע' על ע' לכל צד. טול מאותה רצועה שנשארה ד' פעמי' י' על י' ושים בקרנות, ונשארה רצועה אחת שלי' אמות על י' אמות שהם ס' טפחי'. עשה מהן ל' רצועות שלב' טפח' רוחב, הרי כל רצועה תהיה י' אמות אורך וב' טפח' רוחב. (שיש) [שים] כולן זו בראש זו, יגיעו ג' [מאות] אמות אורך ברוחב ב' טפחים. הקף בהן ע' על ע' תן ד' פעמים ע' לכל רוח יגיעו ר"פ, נשארה רצועה שהיא כ' אמה אורך ברוחב ב' טפח', וההקף הוא עכשיו ע' אמה וד' טפח' על ע' אמה וד' טפח', והזויות הן פגומות והן צריכות כל זוית וזוית טפחים על טפחים. טול מן הרצועה שלכ' אמה אורך ד' פעמ' טפחים על טפחיים, הרי אמה ושליש אמה ברוחב טפחיים. נשארה הרצועה י"ט אמות פחות שליש על רוחב טפחיי', וזהו דבר מועט שיש בית סאתים על ע' אמה ושירים [שהם ד' טפחים על ע' אמה ושירים], ולא תוכל להקיפן (כי רצועות) ברצועה זו אפי' כשליש אצבע בעבור זה לא נתנו בו חכמים שיעור. ופשטיה דקרא במאי כת'. חמשים בחמשים. אמ' אביי אמ' קרא העמד משכן על שפת חמשים, כדי שיהו לפניו חמשים. ושם מתקיים חמשים בחמשים. ועשרים אמה לכל רוח. פי' עם עובי כותלי המשכן.
פיס'. ר' אלעזר אומ' אם היה אורכה יותר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. [והתניא ר' אלעזר אומ' אם היה אורכה יותר שנים ברוחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה] אמ' רב ביבי בר אביי כי תנן במתני' יותר משנים ברוחבה תנן. איהכי היינו ר' יוסי, איכא ביניהו ריבוע דרבנן. פי' מה שדרשו חכמים טול חמשים וסבב חמשים, דר' אלעז' סבר אם היה אורכה יותר על פי שנים ברוחבה אין מטלטלין בה, אבל אם היה כשנים ברוחבה כחצר המשכן מטלטלין [בתוכה ולא בענן ריבועא, ור' יוסי סבר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין] בה. ומדקאמ' אפי', משמע דלכתחילה בענן ריבועא, והכי מורינן היל'. אבל מיהו אפי' אם היה אורכה כשנים ברוחבה נמי מטלטלין ברוחבה.
איתמר אמ' רב יוסף אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכ' כר' יוסי. ורב ביבי אמ' רב נחמן אמ' שמואל הל' כר' עקיבה, ותרויהו לקולא. וצריכי, דאי אמ' הל' כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומירה או בית דירה. משום דר' יוסי לא פירש דבריו איבעי בית דירה אילא, ואין להבין מתוך דבריו שמתיר בלא בית דירה, קמ"ל הל' כר' עקיב'. ואי אמ' הל' כר' עקיב'. הוה אמינא עד שיהא אורכה כרחבה דהא איהו שבעים על שבעים אמ'. אבל אריך וקטין לא, צריכ'.
קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור. פ' שהזרעים מבטלין הדירה, שאין דרך בני אדם לדור בין הזרעים והוה ליה כרמלית. ניטע רובו הרי הוא כדירה ושרי. שאין האילנות מבטלין הדירה ש(אין) דרך בני אדם לדור בו ולהסתופף באילנות.
<h2>דף כד.</h2>
אמ' מר יהוד' אמ' אבימי והוא שעשויין אצטבלאות אצטבלאות. פי' (שמות) [שורות] שורות, אז נאה לישב שם, אבל בערבוביא לא. רב נחמן אמ' אע"פ שאינן עשויין אצטבלאות אצטבלאות. מר יהוד' איקלע לבי רב הונא בר יהוד' חזא דלא עביד אצטבלאות אצטבלאות, וקא מטלטלי ביה, אמ' ליה לא סבירא ליה למר והוא שעשויין אצטבלאות אצטבלאות, אמ' ליה אנא כרב נחמ' סבירא לי. אמ' רב נחמ' אמ' שמואל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, פורץ בו פירצה יותר מעשר וגודרו ומעמידו עד עשר ודיו. פי' פורץ בו יותר מעשר ומבטל היקיפו ואחריכן חוזר וגודרו לשם דירה, והוה לה הוקף לדירה, אבל אם פותח בו פתח א' לשם דירה לא יועיל, דבענן ישב ולבסוף הוקף ולא שתקדים הקפתו לדירתו, אינמי שיוקף מתחילה לשם דירה. קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים, סבור מינה מים כזרעים דמו ואסיר, אמ' להו רב ביבי אבוה דרב משרשיא בריה דרב ביבי הכי אמרי' משמיה דרבא מים כנטעים דמו ושרו.
<h2>דף כה.</h2>
איתמר עשה מחיצה על גבי מחיצה, אמ' רב חסדא בשבת הועיל בנכסי הגר אינו מועיל. ורב ששת אמ' אפי' בשבת לא הועיל. פי' כגון קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, והלך והגביה הגדר שהיה תחילה י' טפחי' והגביהו עד עשרים לשם דירה, לא הועילה מחיצה זו לא לעניין שבת להתיר קרפף ולא לקנות בנכסי הגר, דמחיצה על גבי מחיצה אינה חשובה מחיצה, והיל' כרב ששת. ההיא איתתא דעבדה מחיצה על גבי מחיצה בנכסי הגר, אתא ההוא גברא רפק בה פורתא, אתא לקמיה דרב נחמן אוקמינ' בנכסי, אתאי ההיא איתתא וקא צווחא, אמ' לה מה אעביד לך דלא מחזקת כדמחזקי אינשי.
<h2>דף כו.</h2>
תניא עיר חדשה מודדין לה מישיבתה, ישנה מודדין לה מחומתה. אי זו היא חדשה ואי זו היא ישנה, ישנה שישבה ולבסוף הוקפה, חדשה שהוקפה ולבסוף ישבה. פי' כל עיר שקדם יישוב הבתים ובניינם להיקף החומה תקרא ישנה, מפני שקדם היישוב שלה להיקף החומה, ומודדין לה אלפים אמה מהיקף חומתה, שזו החומ' ודאי לשם דירה הוקפה, שהרי נעשת להקף הבתים, והיא חשובה מחיצה, ומודדין משער החומה ולחוץ אלפים אמה. אבל אם קדמה החומה לישוב בתי העיר ואחריכן בנו בתי העיר, אין אותה החומה חשובה מחיצה, שהרי לא הוקפה מתחילה לשם דירה. שלא היו שם בתים כשהוקפה, ואין מודדין אלפי' אמה אלא מיישוב הבתים ולא מן החומה, שאע"פ שנתיישבו בתים בתוך החומה ועכשיו נעשת לדירה, בענן ישב ולבסוף הוקף ולא הוקף ולבסוף ישב.
פיס'. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להם מותר. פי' אם שכח אחד מבני חצר ולא עירב מאתמול עמהן, הוא אוסר כל החצר עליהן שהן אסור[ין] להוציא מבתיהן לחצר מפני חלקו שהוא אוסר עליהן, ומה תקנתן, שיבטל להם אחד רשותו ויאמר להם רשותי מבוטלת לכם. והשתא קאמ' ר' אליעז' שזה ששכח ולא עירב וביטל להם רשותו ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, שאע"פ שהוא מותר להוציא מבתיהן לחצר דכאיניש בעלמא הוי גביהו והחצר הוא שלהם, כיון שביטל להם רשותו מביתו הוא אסור. ולא אמרי' כיון שביטל להם רשות חצירו וביתו ליהוי כי אורח לגביהו, אלא אמרי' אם יחזור ויוציא מביתו לחצר הוה ליה כחוזר ומחזיק בשלו ומבטל ומקלקל אותו הביטול שעשה להם ואוסר עליהן כבתחילה, ותנן לקמן בפרק הדר [ס"ט ע"ב] מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, הילכך ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להם מותר, שהרי ביטל להם רשותו וביתו וחצירו והרי הן שלהן והם עיריבו, הילכך מותרין להוציא בין מבתיהן לחצר ובין מביתו לחצר. ומקשה, והתנן ביתו אסור לו ולהם. פי' לקמ' בפרק הדר תנן שביתו אסור בין לו בין להם ושלהן מותרי' בין לו בין להם כדפרישית, דכאורח ואכסנאי הוי לגביהו ורשיי ראובן להיכנס בחצר שמעון ולטלטל מבית שמעון לחצירו, והם הכי נמי האי כיון שביטל להם הוה ליה אכסנאי גביהו, אבל ביתו אסור בין לו בין להם. לו אסור כדפרישי', דהוה ליה חוזר ומחזיק בשלו ומקלקל הביטול שעשה להם, וגם להם נמי אסור כדבענן לפרושי.
<h2>דף כו:</h2>
אמ' רב הונא בר חיננא אמ' רב ששת לא קשיא הא ר' אליעז' והא רבנן. מתני' דתני ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו [אבל להם מותר היא ר' אלעזר, ומאי דתנן לקמן שביתו אסור מלהכניס לו] ולהם הוא רבנן. כשתמצי לומ' לר' אליעזר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל, לרבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. פי' ר' אליעז' סבר מסתמא כשביטל רשות חצירו גם רשות ביתו ביטל עמה, הילכך מותרין הן להוציא מביתו לחצר, שהכל הוא שלהם והכל ביטל להם, שהמבטל בעין יפה מבטל. ורבנ' סברי מסתמא רשות חצירו ביטל שהיה אוסר עליהן, אבל רשות ביתו לא ביטל, שהמבטל בעין רעה מבטל, והילכך אסור להם ביתו שלא ביטלו להם, והוי להו מוציאין מרשו' לרשו' שהחצר שלהן והבית אינו שלהן. ולר' אליעז' דאמ' מבטל בעין יפה מבטל, וכשהוא מבטל אינו צריך לבטל לכל אחד ואחד, אלא אם ביטל לאחד מסתמא לכולן ביטל, ולרבנ' דאמרי מבטל בעין רעה מבטל צריך לבטל לכל אחד ואחד ואם לאו כולן אסורין, דמסתמא (ד)[ל]מאן דביטל ביטל ולמאן דלא ביטל לא ביטל. אמ' ליה רב פפא לאביי לר' אליעזר אי אמ' לא מבטילנא רשות ביתי מאי, ולרבנן אי אמ' מבטילנא רשות ביתי מאי. אמ' ליה בין לר' אליעז' בין לרבנ' כיון דגלי דעתיה גלי. דלא פליגי אלא בסתמא, אבל אם פירש הכל כפי מה שפירש. והל' כרבנן דיחיד ורבים הל' כרבים.
פיס'. וכן שמעתי ממנו שיוצאין בערקבנין בפסח. פי' משום מרור. מאי ערקבנין, אמ' ריש לקיש אצוותא חרזייתא. פי' ירקות הגדילין על שורש הדקל כמין לולבי גפנים והן מרין. וביקשתי בכל תלמידיו ולא מצאתי חבר שיאמר לי שקיבלתי אילו הדברים מפיו.
בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח. הכל נלקח בכסף מעשר, חוץ מן המים ומן המלח. הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, סומכוס או' בחולין. ולכהן בבית הפרס, ר' יהוד' אומ' אפילו בבית הקברות מפני שהוא יכול לילך ולחוץ ולוכל. פי' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין ומשתתפין במבוי, חוץ מן המים ומן המלח דלאו מידי דמזון הוא. וטעמ' דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונות היא, וכיון שנתנו כל בני החצר מזונן בבית אחד נעשו כאילו כולן דרין בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת. וכן בעירובי תחומין נעשה כמו ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה, הילכך דבר מזון בענ'. הכל נלקח בכסף מעשר. שנתחלל בו מעשר שיני בירושלם כשהוא מוציאו שם, כדכת' ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו', חוץ מן המים ומן המלח, דתניא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר בצאן ביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע, ומים ומלח לאו פרי מפרי הוא.
<h2>דף כז.</h2>
אמ' ר' יוחנן אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנ' בו חוץ. אמ' רבינא אף אנן נמי תנינא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, ותו ליכא, והא איכא כמהין ופטריות, אלא לאו ש"מ אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנ' בהן חוץ. — ר' אלעזר ור' יוסי ביר' חנינה, חד מתני אמעשר וחד מתני אעירוב, לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמם, אבל במים ומלח ביחד מערבין.
<h2>דף כט.</h2>
תניא, כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי' פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלין. סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי אוכלא וסעודה מהאי אוכלא, אמ' ליה רבא אפילו למחצה ולשליש ולרביע. תנן אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. ר' מאיר או' חצי קב, קב וחצי כוסמין, קב גרוגרות או מנה דבילה. ר' עקיב' או' פרס, חצי לוג יין. ר' עקיב' או' רביעית, רביעית שמן, ר' עקיב' או' שמינית. אמ' גורסק בר דרי משמיה דרב וכן לעירוב.
אמ' רב מערבין בשתי רביעיות שליין, מיתיבי, ר' שמע' בן אלעז' או' יין כדי לוכל בו. פי' לשרות בו פת שתי סעודות. חומץ כדי לטבל בו, זתים ובצלים כדי לוכל בהן שתי סעודות. כי קאמ' רב התם בחמרא מבשלא. חומץ כדי לטבל בו, אמ' רב גידל אמ' רב כדי לטבל בו שתי סעודות שלירק. ובבצלים מי מערבינן, והתניא אכל בצל והשכים ומת אין אומ' ממה הוא מת. אמ' שמואל לא שנו אלא בעלין, אבל באימהות מערבי'. ובעלים נמי אמ' אביי לא אמרן אלא דלא אבצול זרתא, אבל אבצול זרתא לית לן בה.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' שמואל שכר מערבין בו, וכמה, שתי כוסות. דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא וסמכי עילויה. תמרים בכמה, אמ' רב יוסף תמרים בקב. — אמ' רב יהוד' אמ' שמואל כל שהוא לפתן כדי לוכל בו ב' סעודות וכל שאינו ליפתן כדי לוכל הימנו ב' סעודות. בשר חי כדי לוכל הימנו, צלי אמ' רבה כדי לוכל בו. אמ' רב שימי בר חייה מערבין בבצים חיות, וכמה, אמ' רב נחמן בר יצחק, סיני אמ' שתים. זה רב יוסף.
<h2>דף ל.</h2>
פיס'. הנודר מן המזון מותר במים ומלח. מים ומלח הוא דלא איקרו מזון הא כל מילי איקרו מזון, לימא תיהוי תיובתיה דרב ושמואל, [דרב ושמואל] דאמ' תרויהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד, אמ' רב הונא באו' כל הזן עלי. פי' מתני' דאסר ליה בכל מילי לאו דאמ' יאסר עלי מזון, דודאי לא איקרי מזון אלא חמשת המינין בלבד, דהוו מין דגן וסעדי ליבא, אלא כגון דאמ' יאסר עלי כל דבר הזן דמשמע כל דבר המשביע, דכל מידי זייני חוץ ממים ומלח, אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרי מזון. — מערבין לנזיר. עירובי תחומין. ביין. דאע"ג דלא חזי ליה חזי לאחריני, וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן. ולישר' בתרומה. דהא חזיא לכהנים. סומכוס אומ' בחולין. ולא בתרומה, דמידי דחזי ליה בענן. ואילו אנזיר ביין לא פליג, מאי טע' איפשר דמיתשיל אנזירותיה. איהכי תרומה נמי איפשר דמיתשיל עליה, אי מיתשיל עלה הדרה לטיבלה. וליפרוש עלה, סבר לה כרבנן דאמ' כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. ואין מגביהין תרומה ומעשרות בין השמשות.
<h2>דף ל:</h2>
פיס'. ולכהן בבית הפרס. אע"ג דבענן דוכתא דמצי למיזל ומיכל עירוביה להתם, דאי לא מצי למיזל היכי מצי למיקני שביתה התם, אפי' הכי מערבין בבית הפרס דטומאתו מדרבנן ומצי אזיל התם. דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. דכל ספק בית הפרס הוא שמא ימצא עצם כשעורה ונוגע בו או מסיטו, ובניפוח הוא סומך שאם היה שם עצם כשעורה היה נראה. — ר' יהוד' או' אפי' בבית הקברות. שטומאתו מדאוריית', מפני שהוא יכול לילך שם על ידי מחיצה. תנא מפני שיכול לחוץ ולוכל בשידה תיבה ומגדל. שהן מחזיקין מ' סאה בלח, שהן כורים ביבש, ואין מקבלין טומאה ועושין מחיצה בינו ובין הקברות. וקסבר אהל זרוק שמיה אהל. להפסיק בינו לבין הטומאה, ורבנ' סברי לאו שמיה אהל ולא הויא מחיצה הילכ' אסרי רבנן.
<h2>דף לא.</h2>
מתני'. מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו, הכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומ' ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. דמאי הא לא קא חזי ליה, מיגו דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני ואכיל דמאי וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה. דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. אכסניא הוא חיל המלך המוטל על העיירות לפרנסן.
<h2>דף לא:</h2>
ובמעשר ראשון שניטל' תרומתו. פשיט', לא צריכ' שהקדימו בשבלים וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, וכדר' אבהו אמ' ריש לקיש דאמ' מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנ' והרמותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ומעשר. אמ' רב פפא לאביי איהכי אפי' [הקדימו] בכרי נמי, אמ' ליה עלך אמ' קרא מכל מעשרותיכם תרימו, ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן. — ובמעשר שיני והקדש שנפדו. פשיט', לא צריכא כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקמ"ל דאין חומש מעכב.
הכהנים בחלה ובתרומה. קשיא לי, השתא ליש' מערבין וכל שכן לכהן בתרומה, ומאי אצטריך למימר. ויש לומר, לדיוקא דידה קא אתיא, דווק' כהנים בחלה ובתרומה ולא יש', וסתמא כסומכוס. — אבל לא בטבל. פשיט', לא צריכ' בטבל טבול מדרבנן בעציץ שאינו נקוב. — ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. פשיט', לא צריכא כגון שהקדימו בכרי, מהו דתימ' כדאמ' ליה רב פפא לאביי קמ"ל כדשני ליה. — ולא במעשר שיני והקדש שלא נפדו. פשי', לעולם דנפדו ולא נפדו כהלכתן. — מעשר שיני שפדאו על גבי אסימון, דרחמ' אמ' וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה, הקדש שחיללו על גב קרקע דרחמ' אמ' ונתן הכסף וקם לו.
מתני'. השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב, אינו עירוב. ואם אמ' לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב. וקטן לא, והאמ' רב(א) הונא קטן גובה את העירוב. לא קשיא, כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין. פי' עירובי חצירות עירובי רשותיהו בעלמא הוא, ואע"ג דאין מעשה קטן כלום ממילא מיערבי, כדתנן [ע"א ע"א] בעל הבית שהיה שותף לשכיניו אין צריך לערב, אבל עירובי תחומין מיקנא ביתא הוא וחרש ושוטה וקטן אינן בני דיעה שידעו לקנות. — או ביד מי שאינו מודה בעירוב. מאי היא, אמ' רב חסדא כותי. שכיון שאינו מודה לדברי חכמי' לא סמכינ' עלויה. — ואם אמ' לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב. וליחוש דיל' לא ממטי ליה, אמ' רב חסדא בעומד ורואהו, וליחוש דיל' לא שקיל מיניה. פי' דבשלמא כששילח ביד פיקח אע"ג דלא חזי אי מנח לעירוביה התם סמיך עילוייה, דכיון דרואה שהחזיק בדרך ודאי אזיל וממטי ליה התם, אבל זה שאמ' לו לקבלו ממנו שמא יחזור בו ולא יקבל, דהאי דאמרי' בעומד ורואהו לא שיראה היאך נותנו לידו אלא רואה שמוליכו עד ביתו, אבל אינו יודע אם קיבלו ממנו אם לאו. אמ' רב יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו, אמ' רב נחמ' בשלתורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשלסופרים חזקת שליח עושה שליחותו. פי' בשלתורה, שאם אמ' לשלוחו צא ותרום ועשר פירותיי, עד שלא יודיענו כי עישר פירותיו אסור לוכל מהם ולא מצי למיסמך אחזקה. בשלסופרים, שאם אמ' לשלוחו צא וערב עלי למזרח אע"פ שלא הודיעו סומך עליו והולך בשבת ד' אלפים אמה. ורב ששת אמ' אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו, והיל' כרב נחמ'.
<h2>דף לב:</h2>
מתני'. נתנו (ה)[ב]אילן, למעלה מעשרה טפחי' אינו עירוב, למטה מעשר' טפחים עירובו עירוב. נתנו בבור, אפי' עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב, ר' אליעז' או' אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. האי אילן דקאי היכא, אילימא דקאי ברשות היח' מה לי למעלה מה לי למטה, רשו' היחי' עולה עד לרקיע. אלא ברשות הרבים ודנתכוון לשבות היכא, אי דנתכוון לשבות למעלה, הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' אם נתכוון לקנות שביתה על גבי האילן למה אומ' למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, והלא במקום אחד עומדין הוא ועירובו. אלא דנתכוון לשבו(ר)[ת] למטה. פי' בקרקע רשות הרבי', ומשום הכי תני שאם הניח עירובו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, שהוא במקום אחד ברש' הרבי' ועירובו במקום אחר ברשו' היחיד. אבל אם הניח למטה מי' טפח' כרשו' הרבי' דמי. אם אינו דבר מסויים, כגון שהאילן גבוה הרבה, כדתנן [שבת ק' ע"א] לגבי כותל הזורק בכותל ארבע אמות למטה מי' טפח' חייב, למעלה מי' טפח' פטור, אלמא כל למטה מי' טפח' הוי אויר רשות הרבי', ולמעלה הוא מקום פטור מפני שלא נח על גביו אלא בצידו, כדמוקי לה התם בדבילה שמינה. ואם היה חור למטה מעשרה הויא פלוגתא דאביי ורבא [שם ז' ע"ב], דאביי אמ' חורי רשו' הרב' כרשו' הרבי' דמו, ורבא אמ' מקום פטור הן. הילכך אם הניח עירובו למטה מי' טפח' באילן עירובו עירוב, שאם אין בו שום חור הוי רשות הרב' ואם יש בו חור הוא מקום פטור כרבא ויכול ליטלו משם ולאוכלו כששבת למטה ברשו' הרבים, וכשהניחו על גבי האילן למעלה מעשר' טפח' הוי רשו' היח' ואין עירובו עירוב. ומקשה, למטה מי' טפח' עירובו עירוב, והא משתמש באילן. כשנוטלו משם לאוכלו, ואסור ליטלו משם ולמה הוא עירוב. ואוקמה כר', דאמ' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשו' ואז כשקונה העירוב יכול ליטלו.
<h2>דף לד.</h2>
פיס'. נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. האי בור דקאי היכא, אילימא דקאי ברשות היחיד [ל"ד ע"ב] פשיטא, רשות היחיד עולה עד לרקיע, וכי היכי דסלקא לעיל הכי נחתא לרע. אלא פשיט' ברש' הרבי', ודנתכוין לשבות היכא, אי דנתכוו' לשבות למטה פשיט', הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד הוא, ואי דנתכוון לשבות למעלה הוא במקום אחד. ברשות הרבי'. ועירובו במקום אחר. ברשות היחי'. הוא, ואמאי הוי עירוב. אלא הכא בבור כרמלית עסיק', ונתכוון לשבות למעלה, ור' היא דאמ' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. פי' כגון שהיה הבור בתוך השדה, שאינו מוקף מחיצה דהוי כרמלית.
<h2>דף לד:</h2>
פיס'. נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, אפי' גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. פי' דכיון שאינו רחב ארבעה לא הויא רשות היחי' ומצי למישקליה. ודייק', בזמן שהוא תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. אלא מחובר לקרקע לא משום דמשתמש במחובר לקרקע. מני רבנ' היא, דאמרי כל דבר שהוא מש' שבות גזרו עליו בין השמשות. ריש' ר' וסיפא רבנן. אמ' רבינא כולה ר' היא, וסיפא גזירה שמא יקטום. לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה הוא ושמא יתלוש לא גזרינן.
ההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא. חיל שלמלך. אמ' להו רב נחמן פוקו כבושו כבשי באגמא דלמחר ניזיל ניתיב עליהו. פי' הוה להם מקום דחוק לתלמי', ואמ' להו צאו באגם ותכבשו הקנים הגדילין שם ותרפו אותן שיהא ראוי לישב מחר עליהן. איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. אלמא קנים מחוברין כאילן דמו, ואסור להשתמש בהן. אמ' ליה לא קשיא, כאן בעזרדין כאן בשאינן עזרדין. פי' עזרדין שהוקשו ונעשו כאילן אז אסור להשתמ' בהן, אבל כשאינן עזרדין בעוד קנים רכין הן כירק, ולא גזרו חכמ' שבות בירק.
פיס'. נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב. ואמאי, הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' כיון שהוא נעול ואינו יכול ליטלו, כאילו היה במקום אחר דמו ולא קנה עירוב. רב ושמואל דאמ' תרויהו הכא במגדל שלבניין באוירא דליבני עסיקינן. פי' לבינים מסודרות זו על זו בלי טיט, שאין מלאכה בסתירה זו ואינו אסור אלא משום שבות. ותנא קמא הוא ר', דאמ' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ור' אליעזר סבירא ליה דגזרו עליו בין השמשות, והילכך אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא במגדל שלעץ עסיק', מר סבר כלי הוא ואין בניין וסתירה בכלים. פירוש כגון שלא היה צריך כלי אומנות לשברו. ומר סבר אהל הוא. פי' מפני שהוא מחזיק מ' סאה בלח, שהן כורים ביבש, ויצא מתורת כלי ואינו מקבל טומאה וחשיב כקרקע ויש בניין וסתירה בקרקע אפילו במעשה הדיוט שאינו צריך מעשה אומן.
<h2>דף לה.</h2>
מתני'. נתגלגל חוץ לתחום, נפל עליו גל או נשרף או תרומה וניטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. אם ספק, ר' מאיר ור' יהוד' או' הרי זה חמר גמל, ר' יוסי ור' שמע' או' ספק עירוב כשר. אמ' ר' יוסי העיד אבטולס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר. פי' נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב, הואיל ויש מביתו שהוא לן שם ועד עירובו יותר מאלפיים אמה, דממה נפשך כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ולמישקליה. נפל עליו גל מפר' לקמ' דבעי מרא וחצינא לפנוייה דהויא מלאכה ולא שבות. תרומה וניטמאת (ה)[ד]לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. משחשיכה. כבר קנה עירוב בין השמשות, ושבת הואיל והותרה הותרה. ספק. אם מבעוד יום ספק אם משחשיכה, הרי זה חמר גמל. דמספק' לן אי קנה עירוב והכא הוו ביתו ומהכא יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה, או שמא לא קנה לו עירוב ומביתו יש לו אלפים אמה לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום. ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו, דממה נפשך בהנך משתרי, אבל אלפים דמיעירובו ואילך לא דיל' לא קנה עירוב, ומביתו ואילך נמי לא דיל' קנה עירובו. נמצא זה מושכו לילך לכאן וזה מושכו לילך לכאן, כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו, ואת הגמל הוא מושך [וצריך] לפנות לפניו ולאחריו.
נתגלגל חוץ לתחום, אמ' רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד' אמות, אבל בתוך ד' אמות הנותן את עירובו יש לו ד' אמות. פי' והואיל והנהו ד' אמות מיבלען בתחומיה הוו להו כתחומיה, כנותן עירובו בבית שבסוף התחום, שאפי' הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. — נפל עליו גל, והא אי בעי מצי שקיל ליה, לימא מתני' דלא כר', דאי ר' האמ' לכל דבר שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ואין כאן אלא טילטול אבנים, דשבות דרבנ' הוא. אפי' תימא ר' לא צריכ' דבעי מרא וחצינא. שהן כלי אומנות והויא מלאכה חשובה.
<h2>דף לו:</h2>
מתני'. מתנה אדם על עירובו ואו', אם באו גוים מן המזרח עירובי למערב, אם באו מן המערב עירובי למזרח. אם באו מיכן ומיכן למקום שארצה אלך, לא באו לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי. בא חכם מן המזרח עירובי למזרח, מן המערב עירובי למערב. בא מיכן ומיכן למקום שארצה אלך. לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי. ר' יהודה או' אם היה אחד מהן רבו ילך אצל רבו. שניהם רבותיו ילך למקום שירצה. פי' מניח אדם ב' עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואו' אם באו גוים מן המזרח וצריך אני לברוח מהן יקנה לי עירובי שבמערב ויהיה לי למערב ביתי ד' אלפי', ואע"ג דלא אתי עד למחר אמרינ' יש ברירה, ובין השמשות קנה ליה עירוביה דאידך גיסא. הריני כבני עירי. ואיני צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן. בא חכם למזרח. חוץ לתחום ביתי, ורוצה אני ללמוד תורה מפיו, ועכשיו איני יודע לאי זה צד יבוא, ולמחר אשמע מבני אדם הבאין משם לכאן על ידי עירוב. ר' יהוד' או' אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל החכם יותר, דקים לן בגויה דבשעת קניית העירוב דעתיה למיקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה. ומיהו איהו הוא דלא ידע לאי זה מן הצדדין יבוא, והשתא דידע להתם ליזיל. ורבנ' זמנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה, וכל שכן אם האחד חכם יותר מרבו, הילכך למקום שירצה ילך.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. ר' אליעז' אומ' יום טוב שהוא סמוך לשבת, בין מלפניה בין מאחריה, מערב אדם שני עירובין ואו' עירובי הראשון למזרח והשיני למערב, בראשון למערב ובשיני למזרח, עירובי בראשון ובשיני כבני עירי, עירובי בשיני ובראשון כבני עירי. וחכמ' אומ' או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר. כיצד יעשה, מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו, ובשיני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו. נמצא משתכר בהליכתו ומשתכר בעירובו. נאכל בראשון, עירוב לראשון ואינו עירוב לשיני. אמ' להן ר' אליעז' מודין אתם לי שהן שתי קדושות. פי' אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שיני לכאן, יכול לערב למערב ולמזרח ערב יום טוב הראשון, ואו' עירובי שלמזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי שלמערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום שיני, דקסבר ר' אליעז' שבת ויום טוב לאו כחד יומא אריכא נינהו, אלא שני(ם) קדושות הן, ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חד מיקניא ליה שביתה לאי זה שירצה, ובין השמשות דקמא לדידה הוא דקני ולא ליום שיני. עירובי בראשון, ובשיני כבני עירי. כלומר אם לא היה צריך לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון, וביום שיני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים שלתחומו מיכן ולא אלפים שלתחומו מיכן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון, ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשיני הריני כבני עירי שלא עיריבו. או אם היה צריך לילך בשיני ולא בראשון, יאמר ערובי זה יקנה לי בין השמשות שלמחר, ובראשון אהיה כבני עירי, וחכמ' אומ' או מערב לרוח אחת לצורך שני הימים או אינו מערב כל עיקר, ואפי' להיות באחד מן הימים כבני עירו, או מערב לשני הימים לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר.
ומקשי', לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים ולשני ימים מאי ניהו לרוח אחת, היינו הך. ומהדר, הכי קאמרו ליה רבנ' לר' אליעזר, אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום, אמ' להם אבל. פי' אמת. אמרו לו כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום כך אין מערבין לשני ימים יום אחד למזרח ויום אחד למערב. ור' אליעז', התם קדושה אחת הכא ב' קדושות הן. וכל יומא ויומא אית ליה שביתה בפני עצמו. כיצד יעשה. מוליכו השליח בראשון ערב יום טוב שלפני שבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ונוטלו ובא לו, שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשיני, וחוזר ומוליכו בשיני ומחשיך עליו. ואם רוצה כיון שקנה העירוב אוכלו ובא לו נמצא משתכר בהליכתו שקנה עירוב ליום מחר ומשתכר בעירובו שאוכלו. ואם הוא יום טוב אחר שבת דלא איפשר בהכי, מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשיני לראות אם קיים העירוב ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו אחר כן. אמ' להם ר' אליע' מודין אתם לי שהן ב' קדושות. דקאמרי' שאין עירוב לשיני, דאי חדא קדושה היא הוו להו כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות שלראשון לשניהן, וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות. ורבנ' ספוקי מספקא להו, והכא לחומרא והכא לחומרא. אין יכול לערב לב' רוחות דיל' חדא קדושה היא, ואם נאכל עירובו בראשון אין עירוב לשיני דיל' ב' קדושות הן. תניא אמרו לו לר' אליעז' אי אתה מודה שאין מערבין (כתחילה) [בתחילה] מיום טוב לשבת, אמ' להם אבל, הא לאו חד קדושה היא. פי' אם לא עירב בין השמשות שלערב יום טוב והוצרך לצאת בשבת אי אתה מוד' שאי יכול לערב מיום טוב לשב', אלמא קדושה אחת היא והרי היא כיום אחד שאינו יכול לערב חצי היום אם לא עירב בין השמשו'. ור' אליעז' התם משום הכנה. לא משו' טע' דחד יומא נינהו אלא משום הכנה שמכין מיום טוב לשבת.
תנ' רבנ', עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשיני, נאכל עירובו בראשון אין יוצא בשיני, דברי ר'. פי' שהן ב' קדושות. ר' יהוד' או' הרי זה חמר וגמל. פי' מספק' ליה דיל' חדא קדושה היא וקנה עירוב לב' ימים, או דיל' שתי קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד, ודינו להיות בשיני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים, וממה נפשך בהנך אלפים משתרו.
<h2>דף לח:</h2>
רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמע' בנו שלר' יוח' בן ברוקא או' עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשיני, נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשיני. פי' דקדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו. אמ' רב הל' כארבע' זקנים ואליבא דר' אליעזר. פי' אל(א)[ה] ארבעה סוברין כר' אליעז' דאמ' ב' קדושות הן ויכול לערב ב' ימים לב' רוחות.
כי נח נפשיה דרב הונא עאל רב חסדא למירמא דרב אדרב, מי אמ' רב הל' כד' זקנים ואליבא דר' אליעז' דאמ' ב' קדושות הן, והא איתמר שבת ויום טוב רב אמ' נולדה בזה אסור' בזה. אלמא קדוש' אחת הן וכיומא אריכא דמו, ומשום הכי היא אסורה. אמ' רבה התם משו' הכנה, דתניא והיה ביום הששי והכינו, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב.
<h2>דף לט.</h2>
אמ' רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. עירב בפת בראשון מערב בפת בשיני. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשיני. עירב ברגליו בראשון אינו מערב בפת בשיני, שאין מערבי' בתחילה בפת. פי' מיום טוב לשבת, דהויא לה הכנה דקרי ליה שם עירוב השתא ביום טוב. עירב בפת בראשון מערב בפת בשיני, אמ' שמואל ובאותה הפת. פי' דווק' באותה פת, דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק, אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי שם עירוב השתא.
מתני'. ר' יהוד' אומ' ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, מערב אדם שני עירובין ואומ' עירובי בראשון למזר' ובשיני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח, עירובי בראשון ובשיני כבני עירי, עירובי בשיני ובראשון כבני עירי, ולא הודו לו חכמ'. ועוד אמ' ר' יהו' מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב הראש' ואוכלה בשיני, וכן ביצה שנולדה בראש' תיאכל בשיני, ולא הודו לו חכמ'. פי' ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, שמא יעשו בית דין הגדול אלול מעובר ויהיו ב' ימים טובים, והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשיני לצד אחר, מערב ב' עירובין, ומניחן בערב יום טוב זה לכאן וזה לכאן, ואומ' כוליה כדלעיל. ולא הודו לו חכמ', דקסברי שני ימים טובים שלראש השנה קדושה אחת הן, ואינך יכול לחלק העירוב לב' רוחות כי אם לרוח אחת בשני הימים. ועוד אמ' ר' יהוד' מתנה אדם על הכלכלה, שלטבל, ביום טוב הראשון שלראש השנה, ואו' אם היום חול תהא זו תרומה על אילו ואם היום קודש אין בדבריי כלום, שאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב. ולמחר הוא אומ' אם היום חול הרי היא תרומ' על אילו, ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול, ואוכל הכלכלה המתוקנת ומשייר התרומה, דשתי קדושות הן וחד מיניהו חול. ולא הודו לו חכמ', דקסברי תרויה' קדושה אחת הן ואין מגביהין בהן תרומה ומעשרות. וכן חולקין נמי על הביצה, דר' יהוד' מתירה דב' קדושות הן וממה נפשך חד מיניהו חול, וחכמ' אוסרין דסברי קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו.
מתני'. ר' דוסא בן הרכינס או' העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון שלראש השנה או' החליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום אם למחר, ולמחר הוא אומ' אם היום אם אמש, ולא הודו לו חכמ'. פי' זרזינו וחזקינו במצות היום הזה, ולא הודו לו חכמים שיזכיר ראש חודש כי אם ביום הזכרון, ולא שיזכיר תנאי אלא ביום הזכרון סתם.
מאן לא הודו לו, אמ' רב ר' יוסי היא, דתניא מודין חכמ' לר' אליעז' בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר שמערב אדם ב' עירובין ואו' עירובי בראשון למזרח ובשיני למערב, בראשון למערב ובשיני למזרח, עירובי בראשון ובשיני כבני עירי, עירובי בשיני ובראשון כבני עירי, ור' יוסי אוסר. אמ' להן ר' יוסי אי אתם מודין שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ורבנן, התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. פי' מודין חכמ' לר' אליע' בראש השנה, דדווק' בשבת ויום טוב ששניהן קודש ואין לומר שאחד מהן חול פליגי עליה דקדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו, אבל שני ימים טובים שלראש השנה חד מיניהו חול וב' קדושות הן. ור' יוסי סבר קדושה אחת הן, דלאו משו' ספיקא בלחוד עבדי' להו, שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש, כדאמרי' בראש השנה. ואע"ג דקים לן ששוב לא נקבל העידות מן המנחה ולמעלה והיה לנו לגמור היום בחול, אלא אפילו הכי (ו)החמירו חכמי' לעשותן שניהן קודש, וכיון דלאו משו' ספיקא עבדינן להו ש"מ חומרא דרב' היא לעשות שני ימים קודש וכיומא אריכא דמו. ורבנ' אמרי לך, זה שגומרין יום שלשים בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה עמי הארץ לשנה הבאה, כשנמנעין מלעשות מלאכה שמא יבואו עדים היום לא ישמעו לנו שיאמרו אשתקד עשינו מלאכה ביום ל', משום הכי החמירו עליו לגומרו בקדושה, אבל עיקר הדבר משו' ספק הוא שעושין שני ימים שמא יבואו היום, ואם לא באו עושין מחר ואיגלאי מילתא שיום ל' חול, הילכך ב' קדושות הן. ואי קשיא, דהכא פסק רב הל' כר' אליעז' ביום טוב ושבת שהן ב' קדושות, והשתא יש לומר ביום טוב ושבת דפליגי רבנ' עליה דר' אליעז' פסיק רב דהן ב' קדושות, בראש השנה דמודו רבנן לר' אליעז' לא כל שכן דסבר רב שהן ב' קדושות, והיכי אמרי' בהילכ' קמייתא דביצה [ד' ע"ב] שני ימים טובים שלראש השנה רב ושמואל דאמרי תרויהו נולדה בזה אסורה בזה. יש לומר, שאין טעם ב' קדושות דראש השנה דומה לטעם ב' קדושות דשבת ויום טוב, דמאן דאמ' דשני ימים טובים שלראש השנה הן שתי קדושות סבר דמספיקא עבדינן תרי יומי וחד מיניהו חול, הילכך אין קדושתם שוה שהאחד קודש והאחד חול כשני ימים טובים שלגליות, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה. ומן דאמ' קדושה אחת הן סבר לאו מספיקא עבדי' לו, שהרי אם באו העדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ואע"פ שיודע בבירור שהוא חול ולמחר קודש, אם כן חומרא דרבנן היא לעשות ב' ימים ונולדה בזה אסורה בזה דכיומא אריכא דמו, אבל שבת ויום טוב אין לומר אחד מהן חול, וכיון שאין חול מפריד ביניהן סברי רבנ' דכקדושה אחת דמו וכיומא אריכא, ונולדה בזה אסורה בזה, ור' אליע' סבר אע"ג דשניהן קדושין, זה קודש לעצמו וזה קודש לעצמו וב' קדושות הן ויכול לערב לב' רוחות, ואע"פ שהן ב' קדושות נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דרבה. ורב סביר' ליה כר' אליע' גבי שבת ויום טוב מפני שהן ב' קדושות ואין זה נמשך אחר זה לעשותן (א') כיומא אריכא, וגבי ראש השנה סביר' ליה כר' יוסי, אע"ג דרבנ' מודו ליה לר' אליע' משום דקסבר לא בעבור ספק ניתקנו. אבל מיהו אין לומ' כזה שזה קודש לעצמו וזה קודש לעצמו, כדאמרינן גבי שבת ויום טוב, אלא יום שיני נגרר ונמשך אחר יום ראשון וכיומא אריכא דמו. והא דתנן ר' יוסי אוסר, אין לומר דקים ליה דקדושה אחת הן, שאם כן אם נאכל עירובו בראשון יהא עירוב בשיני. אלא אנו צריכין לומר דלחומר' אמרי' שהן קדושה אחת ולא להקל.
<h2>דף לט:</h2>
ת"ר כיצד (יעשה), אמ' ר' יהוד' מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב הראשון ואוכלה בשיני. היו לפניו שתי כלכלות שלטבל או' אם היום חול תהא זו תרומ' על זו, ואם היום קודש אין בדבריי כלום, וקורא עליה שם ומניחה, ולמחר הוא או' אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדבריי כלום, וקורא עליה שם ואוכלה. פי' ביום ראשון קורא עליה שם ומניחה למחרת ואינו אוכלה שמא היום קודש, אבל למחר קורא עליה שם ואוכלה, דממה נפשך חד מיניהו חול ואם היום קודש כבר קדשה מאתמול, דב' קדושו' הן. ור' יוסי אוסר. דקסבר קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו, ולא מהני בהו תנאה. וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים שלגליות. פי' שני ימים טובים שלפסח ועצרת וסוכות, שהתורה אמרה יום אחד שבתון, ובגולה עושין שני ימים טובי' מפני (ה)[ש]רחוקין מבית דין ואינן יודעי' אם הוקבעו ניסן ותשרי ביום ל' או ביום ל"א. ואע"ג דמשום ספיקא וחד מיניהו חול מחמיר בהו ר' יוסי, כדאמ' רב אסי בפרק קמא דביצה [ד' ע"ב], וטעמ' דהא השתא בקיאינן בקבעא דירחא ועבדינ' תרי יומי ש"מ חומרא דרבנן [היא] כדמפרש התם, והנך דראש השנה לא קרי להו שלגליות מפני שאף בירושל' פעמים שהיו עושין שני ימים, כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה.
ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שיני. פי' בשני ימים טובים שלגליות. רב נחמן ורב חסדא אכיל רב ששת לא אכל. אמ' רב נחמן מה אעביד לששת דלא אכיל בישרא דטביא, אמ' רב ששת היכי אכול, דאמ' אסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני י(ו)מים טובים שלגליות. פי' ומשום הכי אמ' רב אסי בב' ימים טובים שלגליות נולדה בזה אסורה בזה, כדאמרי' בהיל' קמיית' דביצה, משום דהוה תני הכי. אמ' רבא ומאי קושי', דיל' הכי קאמ' וכן היה ר' יוסי אוסר בב' ימים טובים שלראש השנה בגולה. פי' כל ראשי שנים היה אוסר בגולה כאותו ראש השנה שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, שהיו עושין גם בירושלם שני ימים, איהכי שלגליות, שלגולה מיבעי ליה. אמ' רב אשי ומאי קושיא, דיל' הכי קאמ' וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים שלגליות כשני ימים טובים שלראש השנה כרבנן. דפליגי עליה דשרו. פי' ומוטב לתרוצי הכי בדוחקא ולא נוקי שבשתא בר' יוסי, דר' יוסי נמקו עמו, והאי חומרא בלא טע' היא. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמ' ליה תני מר מידעם בקדושות, אמ' ליה אין תנינא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובי' שלגליות. אמ' להו אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי. אמ' רב אשי לדידי אמ' אמימר דההוא בר טביא לאו איתצודי איתציד אלא חוץ לתחום הוא דאתאי. פי' לאו איתצודי איתציד בראשון ואשתחיט בשיני, דודאי הוה פשיט' ליה לרב ששת דב' קדושות הן ושרי בשיני, אלא מחוץ לתחום אתא ובו ביום. מאן דאכל סבר הבא בשביל ישראל זה מותר ליש' אחר, ומאן דלא אכל סבר כל מה דאתי בי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הלכה רווחת דשני ימים טובים שלגליות שתי קדושות הן והניצוד בזה או הנתלש בזה מותר בזה (ד)ממה נפשך, חוץ משני ימים שלראש השנה שהן קדושה אחת וכיומ' אריכא דמו וביצה שנולדה בזה אסור' בזה.
<h2>דף מ.</h2>
ההוא ליפתא דאתאי למחוזא, חזייה רבא דהוה כמישא שרא להו למיזבן מינה. פי' על ידי תגר הרגיל אצלו, שלא יזכור לו סכום מקח. אמ' הא ודאי מאיתמל עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דגוים אתאי כיון דחזא דקא מפשי ומייתו אסר להו, אמ' הא ודאי בשביל יש' אתא. — הנהו בי גננא דגזו להו גוים אסא ביום טוב שיני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר. אמ' ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא וליסר להו מר מפני שאינן בני תורה. ואתו לזלזולי ביום טוב שיני. מתקיף לה רב שמעיה, טע' שאינן בני תורה הא בני תורה שרו, והא בענן בכדי שיעשו, אתו ושיילוה לרבא ואמ' להו בענן בכדי שיעשו. פי' ורבינא הוה סבר דביום שיני דהוא מדרבנן לא בענן בכדי שיעשו, והיל' כרבא.
אמ' ר' אבא כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר ראש חודש בראש השנה, כיון דחלוקין במוספין מדכרינן, או דיל' או' זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. פי' דרחמ' קרייה זכרון תרועה, ואינו אומ' אלא את יום הזיכרון הזה ועולה לו לראש חודש ולראש השנה, דתרויהו חד יומא נינהו ואי איפשר זה בלא זה.
<h2>דף מ:</h2>
אמ' רב חסדא או' זכרון אחד [ו]עולה [לו] לכאן ולכאן. [וכן אמ' רבא אומ' זכרון אחד ועולה לו לכאן ולכאן]. — אמ' רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים, כיון דמזמן לזמן קאתי אמרי'. ושייך בהו לומר בזמן הזה. או דיל' כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן. דרגלים מתרגמי' תלת זמנין. לא הוה בידיה, אתא לקמיה דרב יהודה אמ' אנא אקרא חדתא אמינא זמן, אמ' ליה רשות לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה מאי. רב ושמואל דאמרי תרויהו אין אומ' זמן אלא בג' רגלים בלבד. ומסיק תלמוד' והיל' או' זמן אפי' בשוק ואומ' זמן אפי' בראש השנה וביום הכיפורים.
אמ' רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו להשלימה. ואסיקנ' דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא היל' מתענה ומשלים.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו, כאילו לא יצא. הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה או' מהלך את כולה, ר' יהוש' ור' עקיבה או' אין לו אלא ארבע אמות. מעשה שבאו מפלנרסין והפליגה ספינתן בים, רבן גמלי' ור'(בן) אלעזר בן עזריה הילכו את כולה ור' יהושע ור' עקיב' לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמם. פי' מי שהוציאוהו גוים חוץ לתחום, או רוח רעה שרתה עליו ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואחר כך נשתפה והרי הוא חוץ לתחום, אין לו אלא ד' אמות. ואם החזירוהו גויים כאילו לא יצא ויש לו כל העיר כד' אמות כבתחילה, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. הוליכוהו לעיר אחרת, או שנתנוהו בדיר או בסהר שהקיפוהו לדירה, כדאמרן בפרקא דלעיל, כל ההיקף הוא להן כד' אמות. ודווקא שהוקפו לדירה שהן כרשו' היחי', אבל אם [לא] הוקפו לדירה, כגון קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקפו לדירה, לא היו מתירין להלך את כולו. ור' יהושע ור' עקיב' היו אומ' אין לו אלא ד' אמו' אע"פ שהוקפו לדירה, והפליגה ספינתן בים בתוך הפילגוס ויצאה מחוץ לתחום, ורבן גמליאל ור' אלעזר הילכו את כולה דומיא דדיר וסהר, ור' יהושע ור' עקיבה לא זזו מד' אמות, שרצו להחמי' על עצמן, נפרש לקמן.
אמ' רב נחמן אמ' שמואל יצא לדעת אע"פ שהחזירוהו גוים אין לו אלא ד' אמות. דדווק' כשיצא שלא לדעת והחזירוהו גוים כאילו לא יצא, אבל כשיצא לדעת לא. — בעו מיניה מרבא הוצרך לנקביו. פי' זה שהוציאוהו גוים חוץ לתחום אם הוצרך לנקביו, מהו שיכנס לתוך התחום. אמ' להן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. כדכתי' והתעלמת מהם לזקן ואינה לפי כבודו, והכא נמי בעבור כבודו דוחה לאו דלא תסור. אמרי נהרדעי ואי פיקח הוא עייל לתחומא, וכיון דעל על. שהרי ברשות נכנס.
אמ' רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן, מאי טע' אנוסין הן. פי' לא הפסידו מקומן וכל העיר להן כד' אמות ולכל רוח אלפים אמה אם הוא יום טוב, ואם היא שבת מותרין באכילה במקומן שחזרו. איתיביה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא, ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב [אומרים] לעולם אסור' עד שיחזרו [במקומן] שוגגין, בשוגג אין במזיד לא. ופריק תנאי היא, דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו. בד"א שלא במקומן, אבל במקומן במזיד נמי יאכלו. ר' נחמיה ור' אליעז' בן יעק' או' לעולם אסור' עד שיחזרו למקומן שוגגין. פי' ופליגי עם תנא קמא בתרתי, דתנא קמא שרי בשוגג אפי' חוץ למקומן ובמקומן אפי' במזיד, ור' נחמיה ור' אליעז' לא שרו אלא היכא דאיכא תרתי לטיבותא. שוגג ובמקומן, ואסרי שלא במקומן אפי' שוגג, ואסרי נמי מזיד אע"פ שחזרו למקומן. ואתיא דרב פפא כתנא קמא, וכיון דרב פפא קאי כוותיה הל' כתנא קמא. והילכך יש' שבא מחוץ לתחום בספינה בשבת והביא עמו פירות ועלו בני העיר בספינה מותרין לוכל מפירותיו, שבהתר יצאו חוץ לתחום ולא באיסור. ומאי דאמרן בפירקא דלעיל [מ' ע"א] בההיא ליפתא דאתאי למחוזא ושרי רבא למיזבן מינה אע"ג דבא מחוץ לתחום, וכן פסק נמי רב פפא היל' בפרק אין צדין גוי שהביא חוץ לתחום ליש' זה מותר ליש' אחר, אע"ג דאתייה גוי מזיד כשוגג דישר' דמי, דגוי לאו בר שביתה הוא, ולא מיתסר אלא מזיד דישראל, ויותר הוא חמור עדיין שוגג דישראל שעשה עבירה ממזיד דגוי. ועוד, שהפירות דיש' קנו שביתה, אבל פירות גוי אין להן שביתה, דגוי לאו בר שביתה הוא. ואע"ג דאמרן לקמן בפרקי' [מ"ז ע"ב] דגזרי בעלים [דגוי] אטו בעלים דיש', הני מילי לעניין ד' אמות, שאם יצאו חוץ לתחום אין להן אלא ד' אמות, דהא אפי' היוצא חוץ לתחום שוגג אין לו אלא ד' אמות, אבל לעניין לאוכלן דווק' במזיד דישר' הן אסורין, אבל מזיד דגוי הן מותרין, כתנא קמא דקאי רב פפא כוותיה.
<h2>דף מב.</h2>
אמ' רב נחמ' אמ' שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת. ואמ' רב נחמ' אמ' שמואל שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך בה אלפים ומטלטל בכולה על ידי זריקה. פי' מהלך בה אלפים ולא אמרי' שיהא לו כל ההיקף כד' אמות דומיא דנתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כולה אע"פ שלא שבת באויר מחיצות, דהתם אין לו ד' אמות וכל ההקף הוא לו כד' אמות, אבל זה שיש לו אלפים אמה לא יהא אלא מודד, דאמ' לקמן [ס' ע"ב] המודד אלפי' אמה וכלתה מידתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, ומטלטל בכולה על ידי זריקה שלדירה הוקפה, ודווקא מטלטלין המוצא שם, אבל חפציו קנו שביתה עמו, וכמו שהוא אסור לצאת גם חפציו אסורין לצאת חוץ לאלפים אמה. ורב הונא אמ' מהלך באלפים ומטלטל בד' אמות ותולא. וניטלטל בכולה על ידי זריקה, שמא ימשך אחר חפצו, באלפים מיהת ניטלטל כי אורחיה משו' דהויא כמחיצה שנפרצה למקום האסור לה. אמ' ליה רב נחמן לרב הונא לא תיפליג עליה דשמואל דתני' כוותיה, דתניא היה מודד וכלתה מידתו בחצי העיר, מותר לטלטל בכל העיר כולה ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו, במאי מטלטל, לאו על ידי זריקה.
<h2>דף מב:</h2>
אמ' רב הל' כרבן גמל' בדיר וסהר וספינה, ושמו' אמ' הל' כרבן גמלי' בספינ' אבל לא בדיר וסהר, דכול' על' מיהת בספינה הל' כרבן גמליאל. מאי טע', אמ' רבא הואיל ושבת באויר מחיצות מבעו' יום. [פי'... הכי תני שרצו להחמיר על עצמן, דאע"ג דפליגי בדיר וסהר וספינה לא היה להם לחלוק כיון [ש]שבת באויר מחיצות מבעוד יום], אלא שרצו להחמיר על עצמן, וקיי' לן (כ)[ד]רב ושמו' הל' כרב באיסורי. ותו, דאמרי' לקמן [מ"ד ע"א] האמ' רב הל' כרבן גמליאל בדיר וסהר, אלמא קים להו דהל' כרב, וכיון דהל' כרב אילו הבאים בספינה בשבת והוציאום גוים מן הספינה ונתנום בתוך העיר, כל העיר כולה היא להם כד' אמות.
<h2>דף מג.</h2>
בעי ר' חנינה יש תחומין למעלה מי' טפחי' או אין תחומין למעלה מי' טפחי'. ופשיט רב הושעיה ממאי דתנן והפליגה ספינתן בים ור' יהושע ור' עקיב' לא זזו מד' אמות. ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה אמאי רצו להחמיר על עצמן. אלא ש"מ יש תחומין למעלה מעשרה. ואע"ג דדחי רבא במהלכת ברקק דיחותא בעלמ' היא, אבל [פשטה] דמתני' הפליגה בפילגוס משמ', וש"מ יש תחומין למעלה מעשרה. והבא בספינה אע"פ שהיא ספינה גדולה שאינה מהלכת ברקק אין לו אלא ד' אמות.
<h2>דף מג:</h2>
מתני'. פעם אחת לא ניכנסו לנמל עד שחשיכה, אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, אמ' להן מותר שכבר הייתי מסתכל, והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. תנא שפופרת היתה לו לרבן גמלי' שהיה צופה ומביט בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים. פי' קנה חלול, וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר, והיתה שפופרת שלרבן גמליאל מתוקנת למידת צפיית אלפים אמה או בים או ביבשה.
נחמיה בריה דרב הונ' בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחו', אמ' ליה רב חסד' לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמ' לו לך עשה לו מחיצה שלבני אדם ויכנס. פי' תמצא אנשים שעיריבו ויצאו שם ויקיפוהו עד התחום ויכנס, דדמי למי שהוצי' גוים ונתנוהו בדיר וסהר, וא' רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר.
<h2>דף מד.</h2>
איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא, נפל דופנה, של (ספינה) [סוכה], לא יעמיד בה אדם ובהמה. אלמא אסור לעשות מחיצה שלבני אדם ביום טוב וכל שכן בשבת. אמ' ליה את אמרת ליה מהא, אנא אמינא לך מהא עושה את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה ויישן קשיא. אדם אאדם לא קשיא כאן לדעת כאן שלא לדעת. פי' לדעת שהעומד שם יודע, שלשם מחיצה העמידוהו. והא רב נחמיה לדעת הוה, התם שלא לדעת הוה. שלא ידעו האנשים למה העמידום שם. רב חסד' מיהא לדעת הוה, רב חסדא שלא מן המניין הוה. שבלא לו השלימו המחיצה.
<h2>דף מד:</h2>
הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה שלבני אדם נגדינהו מר שמואל, אמ' אמרו שלא מדעת יאמרו מדעת. הנהו זיקי דהוו שדיין ברסתקא דמחוזא בהדי דאתא רבא מפירקא אעלינהו ניהליה, לשבתא אחריתי אסר להו דהוי כלדעת ואסור, לוי אעילו ליה תבנא, זעירי אעילו ליה אספסתא, רב חייא בר אשי אעילו ליה מיא.
מתני'. מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, כל היוצאין להציל חוזרין במקומן. פי' מי שיצא (מ)[ב]רשות בית דין, כגון לעידות החודש או להציל מן הגייס ומן הדליקה ומן המפולת או חכמה הבאה לילד, ואמרו לו כבר נעשה מעשה ואינו צריך לילך שם, יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שנאמ' לו, ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. מאי כאילו לא יצא. פשיט' דאם לא יצא מתחומיו הרי הוא כבני עירו. אמ' רב שימי בר חייה [הכי קאמ'], אם היו תחומי' שנתנו לו חכמ' מובלעין בתוך תחומו כאילו לא יצא מתחומו דמי. פי' אריש' קאי, דקתני יש לו אלפים לכל רוח ממקו' שנאמ' לו, ואם היו אותן אלפים אמה נכנסין בתוך תחומו שלעיר כאילו לא יצא כלל דמי, והרי הוא כבני העיר, דהבלעת תחומין מילתא היא.
<h2>דף מה.</h2>
פיס'. כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ואפי' טובא נמי והאמרת רישא אלפים אמה ותולא. פי' חוזרין למקומן משמע שאע"פ שנתרחקו מן העיר הרבה חוזרין לעירן, והרי ברישא תנן שאין להם אלא אלפים אמה ממקום שנא' להן כבר נעשה מעשה. אמ' רב יהוד' אמ' רב שחוזרין בכלי זיינן למקומן. פי' לאו אתחומין קאי, דודאי אין להם אלא אלפים אמה ותולא, אלא מילתא אחריתי היא שהתירו להם חכמים לחזור בכלי זיינן למקומן, ולא אמרי' ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזירתן. כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן. בחזירתן (ל)[ב]בית החיצון שמוצאין שהוא סמוך לחומה. פעם אחת היכירו בהן אויבים נכנסו ליטול את כלי זיינן ורדפו גוים אחריהן ונכנסו אחריהן, ודחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים, באותה שעה התקינו שיהו חוזרין בכלי זיינן למקומן. אמ' רב יהוד' אמ' רב גוים שצרו על עיירות יש' אין יוצאין עליהן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת.
מתני'. מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר, הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס, דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומ' יכנס. אמ' ר' יהוד' מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. פי' מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף, ולא היה יודע שהוא בתחום העיר וחשיכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר בתוך תחומה, לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שישב שם וחשיכה לו ימדוד אלפים פסיעות בינוניות, ועד מקום שכלו יכנס ולא יותר. ור' יהוד' היה או' יכנס. שהרי ר' טרפון נכנס. תניא אמ' ר' יהוד' מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך וחשיכה לו ולן חוץ לעיר, לשחרית מצאהו רועי בקר אמרו לו הרי העיר לפניך היכנס ונכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו. והיל' כר' יהוד', כדקאמ' לקמן [מ"ו ע"ב] בפרקין ר' מאיר ור' יהוד' הל' כר' יהוד'. ועוד דגרסי' בהדיא בפרק חלון [פ"א ע"ב] אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהודה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהוד' בעירובין הל' כמותו.
מתני'. מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי ר' יוח' בן נורי. וחכמ' אומ' אין לו אלא ד' אמות. ר' אלעזר או' והוא באמצען. ר' יהוד' או' לאי זה רוח שירצה. ומודה ר' יהוד' שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. פי' חכמ' סברי אין אדם קונה שביתה אלא מדעת, הילכך אין לו אלא ד' אמות. ור' יוחנן בן נורי סבר אפי' שלא מדעת קונה שביתה ויש לו אלפים אמה. והוא הדין נמי דפליגי בנכסי הפקר, דר' יוחנ' בן נורי סבר חפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח שהן עומדין, וחכמ' סברי אין להן (אלא) שביתה והרי הן כרגלי כל אדם. ר' אלעזר או' אילו ד' אמות שאמרו חכמ' והוא באמצען ויש לו ב' אמות לכל רוח. ור' יהוד' סבר ד' אמות יש לו לאי זה רוח שירצה, ואם ביררן לו לצד זה אינו יכול לחזור בו ולהלך לצד אחר כלל.
מתני'. היו שנים, מקצת אמותיו שלזה בתוך אמותיו שלזה, מביאי' ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך שלחבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע בנתים, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה. אמ' ר' שמע' למה הדבר דומה לשלש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשו' הרבים, עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. פי' אם היו שני בני אדם שישנו ברשו' הרבים עד שחשיכה, ובין זה לזה היו שש אמות, נמצאו עכשיו שתי אמות האמצעיות שלאילו שש אמות הן מותרת זו לזו, הילכ' מביאין השנים מזונותיהן ואוכלין באותן ב' אמות, ובלבד שלא יוציא זה מתוך ב' אמות לב' אמות החיצונות שהן שלחבירו, שכמו שהוא אסור לצאת ולהלך בהן שאין לו אלא ד' אמות, כך חפציו נמי אסור לטלטלן ולהוציאן שם, שחפציו קנו שביתה במקומו, ובמקום שהוא אסור לצאת גם חפציו אסור להוציאן שם. ואע"פ שבאותן ב' אמות האמצעיות נמצאין פירות שניהן, לא גזרי' שמא יוציא כל אחד פירות חבירו מאותן ב' אמות לב' אמות חיצונות דידיה ונמצא שיצאו פירות חבירו חוץ לד' אמות דידיה, הא לא גזרינן, אלא מביאין ואוכלין באותן ב' אמות האמצעיות. ואם היו שלשה שישנו בדרך והאמצעי מובלע בנתים, כגון שיש בין ראשון לשיני ד' אמות ובין שיני לשלישי ד' אמות ובין ב' החיצונים יש ח' אמות, נמצא עכשיו האמצעי שיש לו ד' אמות לכל צד, שיש לו ד' אמות שלזה החיצון וד' אמות שלזה החיצון, ומובלעות אמותיו בין שני אלה החיצונין, זה אמצעי מותר לטלטל עמהן עם חיצון זה ועם חיצון זה, שאותן ד' אמות הן שלזה ושלזה, אבל שנים החיצונין אסור זה עם זה, שהרי יש ביניהן ח' אמות וכל אחד אינו מותר אלא בד' אמות, ולא גזרי' שימוש החיצוני עם האמצעי משום גזירה שלא ישמשו ויטלטלו החיצונין זה עם זה.
<h2>דף מו.</h2>
אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' יהוש' בן לוי הלכ' כר' יוח' בן נורי. ואמ' ר' יהושע בן לוי הל' כדברי המיקל בעירוב. ותרתי למה לי, אמ' ר' זירא צריכי, דאי אמ' הל' כר' יוח' בן נורי הוה אמינא בין לקול' בין לחומר', קמ"ל הל' כדברי המקיל בעירוב. פי' גבי אדם ר' יוח' בן נורי מיקל ויהיב ליה שביתה ויש לו אלפי' לכל רוח, וחכמ' אומ' אין לו שביתה ואין לו אלא ד' אמות. ולגבי חפצי הפקר ר' יוח' בן נורי מחמיר ויהיב להו שביתה ואסור להוליכן חוץ לאלפים אמות שלהן, וחכמ' מקילין ואמרי דאין להם שביתה והרי הן כרגלי כל אדם. ולגבי אדם הל' כר' יוח' בן נורי, ולגבי חפצי הפקר הלכ' כחכמ'.
<h2>דף מו:</h2>
ר' יעקב ור' זריקא אמרי הל' כר' עקיב' מחבירו, וכר' יוסי מחבירו וכרבי מחבירו. אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' יוחנ' ר' מאיר ור' יהודה הל' כר' יהוד', ר' יהוד' ור' יוסי הל' כר' יוסי, ואין צריך לומר ר' מאיר ור' יוסי שהל' כר' יוסי, השתא במקום ר' יהוד' ליתה במקום ר' יוסי מיבעיא. אמ' רב אשי אף [אנו] נאמר ר' יוסי ור' שמע' הלכ' כר' יוסי, דאמ' ר' אבא אמ' ר' יוחנן ר' יהוד' ור' שמע' הל' כר' יהודה. השתא במקום ר' יהוד' ליתה במקום ר' יוסי מיבעי'. איבעיא להו ר' מאיר ור' שמעון מאי, תיקו.
<h2>דף מז:</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה. פי' והרי הן כרגלי כל אדם. ואם באו מחוץ לתחום בתוך העיר מותר להוליכן לכל רוח. ורב חייא בר אבין אמ' ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה, גזרי' בעלים דגוי אטו בעלים דיש'. הנהו דכרי דאתי למברכתא ביום טוב, שרא להו רבא לבני מחוזא למיזבן מיניהו. פי' מחוזא היתה קרובה למברכתא, והתיר להם לבוא למברכתא ולקנות מן התגר הרגיל אצלו, שלא יזכיר לו סכום מקח. ויוליכם למחוזא. אמ' ליה רבינא לרבא מאי דעתיך, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה, הא שמוא' ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואמ' רב חייא בר אבין אמ' ר' יוח' חפצי הגוי קונין שביתה, גזיר' בעלים גוי אטו בעלים יש'. הדר אמ' רבא בני מחוזא לא ליזבנו מיניהו אבל בני מברכתא ליזבנו מיניהו, דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא. דומיא דהוליכוהו לעיר אחרת. ומאי דאמרן בפרקין דלעיל [מ' ע"א] בההיא ליפתא דאתאי למחוזא ושרא להו רבא למיזבן מינה, דווקא בכל העיר יוליכו אותה דכל מחוזא היא כד' אמות, אבל חוץ לעיר אסור להוליכה. וכן נמי מה שאמ' רב פפא בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] הבא ליש' זה מותר לישראל אחר, דווק' באותה העיר ולא שיוציא חוץ לעיר, ואע"פ שיצאו חוץ לתחום מותרין באכילה, דלא מיבעיא חפצי הגוי דלאו בר שביתה הוא ולא נאסרו אלא משום גזירה דבעלים יש', אלא אפי' חפצי יש' שיצאו בשוגג לא נאסרו באכילה, כדאמ' לעיל בפר', ולא אסרי' להו לחפצי הגוי אלא שלא להוציאן חוץ לתחומן משום גזירה דחפצי ישר'.
תני ר' חייא חרם שבין שני תחומי שבת צריך מחיצה שלברזל להפסיקן. פי' מים שבין שני תחומי שבת, כגון אגם אחד שראשו אחד בתוך תחום עיר זו וראשו אחר בתוך תחום עיר זו אסורין למלאות ממנו, מפני שהמים מתערבין ונמצא שכל אחד ימלא [מתחום חבירו וצריכין לעשות מחיצה בינהם לחלוק המים, שכל אחד ימלא] [מ]חלקו. ואם שמו חרם ביניהן אינו מועיל. חרם הוא לשון מצודה, כמו חרמו שלים, מצודות וחרמים, והוא עשוי שלקנים והילכך אינו מועיל שהמים נכנסין בין קנה לקנה וצריכין מחיצה שלברזל להפסיק המים שלא יעברו מתחום זה לתחום זה. מחייך עלה ר' יוסי ביר' חנינא, מאי טע' משום דבעא מיניה ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה, ואמ' לו אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהיקילו חכמים במים. פי' דרך החורבות להיות שם כתלים הרוסין שאינן מגיעין לארץ, ושאל לו אם היא חשובה מחיצה, ואמ' לו אין מחיצה תלויה מתרת, דקיימ' לן [שבת ק"א ע"א] כל מחיצה שהגדיים בוקעין מתחתיה לאו שמה מחיצה, אך במים בלבד מתרת דקל הוא שהיקילו חכמ' במים. וכי היכי דמחיצה תלויה מתרת במים ואע"ג דמערבי מיא מלרע דלא בענן אלא סימן בעלמא שיראו חלוקין, הם הכי נמי מחיצה שלקנים מפסקת. ואע"ג דעיילי מיא בין קנה לקנה, כיון שאין בין קנה לקנה ג' טפחי' כלבוד דמי והוא מחיצה ולא חיישי' לעירוב מיא דמערבי בין קנה לקנה.
<h2>דף מח.</h2>
פיס'. ר' יהודה אומ' לאי זה רוח שירצה. ומתמהינן, ר' יהוד' היינו חכמי'. פי' דחכמים אמרי אין לו אלא ד' אמות ור' יהוד' נמי ד' אמות יהיב ליה לכל רוח שירצה. אמ' רבא שמונה על שמונה איכא ביניהו. תניא נמי הכי, ישנן שמנה על שמנה דברי ר' מאיר. פי' ד' אמו' דתנא קמא הן לכל צד שנמצא שיש לאדם שמונה על שמונה ד' אמות לכל צד, ור' יהוד' לא יהיב ליה אלא ד' אמות בלבד ויכול לבוררן לאי זה רוח שירצה. אמ' רבא מחלוקת להלך, אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא. פי' מאי דשרי ר' מאיר ד' אמות לכל צד שהן ח' אמות. דווקא להלך שיכול להלך מתחילת שמנה לסוף שמונה כיון שהוא עומד באמצען, אבל לטלטל אל יטלטל אלא בד' אמות, שלא יטול מתחילת שמונה ויניחנו לסוף שמונה, דלגבי טילטול חפץ בתר חפצא אזלינן ולא בתר גברא, שאסור לטלטל חפץ ממקום הנחתו מתחילת ארבע לסוף ארבע, שהמעביר ד' אמות ברשות הרבים היא מלאכה גמורה. הני ארבע אמות היכא כתיבן, כדתניא שבו איש תחתיו כתחתיו, וכמה תחתיו גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו. והני ד' אמות יהבינן ליה באמה דידיה, שאם היה עוג מלך הבשן יהיב ליה באמה דידיה.
אמ' ר' שמע' למה הדבר דומה. כלומר מה דומה לזה ג' חצירות זו אצל זו ופתוחות לרשו' הרבים, דכל אחת ואחת היא רשות לעצמה, ואין להן דריסת הרגל זו על זו דתאסור הפנימית את החיצונה משו' דריסת הרגל שיש לו עליה ועיריבו שתיהן עם האמצעית והחיצונות לא עיריבו זה עם זה, האמצעית מותרת עם ב' החיצונות לטלטל מזו לזו ממנה לחיצונה זו ולחיצונה זו, וכן שתי החיצונות עמה. אבל שתים החיצונות אסורות זו עם זו, שהרי לא עיריבו ולא גזרי' שמא תטלטל אמצעית כלים שבחיצונה זו לחיצונה זו, אינמי שמא יטלטלו שתי החיצונות כלים שבחיצונ' זו לחצירן שהן מצויין באמצעית. ואמרי', למה לי למימר למה הדבר דומה. ומהדר, הכי קאמ' להו ר' שמעון לרבנן, מכדי למה הדבר דומה לג' חצירו' הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשו' הרבי', מאי שנא הכא. בשלשה שישנו בדרך. דלא פליגיתו ומאי שנא בג' חצירות דפליגיתו ואסריתו כולהו לטלטל מזו לזו. ורבנן התם אוושי דיורין. בג' (מחיצות) חצירות, והילכך גזרי' שמא יטלטלו החיצונות מזו לזו, אינמי בני האמצעית יטלטלו כלי חיצונה זו לתוך חיצונה זו, וכולן אסורות אפי' האמצעית עם החיצונות עד שיערבו שלשתן ביחד, אבל הכא בג' בני אדם דלא אוושי דיורין לא גזרי' אמצעי אטו שנים החיצונים.
ושתים החיצונות אסורות(א) [זו] עם זו. ואמאי, כיון דעיריבו חיצונות בהדי אמצעית הויין להו חדא. ונשתרו כולהו. דקס"ד שהחיצונות הביאו עירובן ושמו באמצעית. אמ' רב יהוד' כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו. רב ששת אמ' אפי' תימא שנתנו החיצונות עירובן באמצעית, וכגון שנתנוהו [מ"ח ע"ב] בשני בתים. כמאן כבית שמי, דתניא חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים בית שמי אומ' אינו עירוב ובית הלל או' הרי זה עירוב. אפי' תימא בית הלל, עד כאן לא אמרי בית הלל אלא בשני כלים בבית אחד אבל בשני בתים לא. אמ' רב יהוד' אמ' רב זו דברי ר' שמעון, אבל חכמ' אומ' רשות אחת משמשת לשתי רשויות ואין שתי רשויות משמשות לרשות אחת. פי' שתי החיצונות מותרות להשתמש באמצעי', אבל האמצעית אסורה עם שתי החיצונות, שזו מושכתה לכאן וזו מושכתה לכאן. כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' [מ"ט ע"א] אף זו דברי ר' שמע', אבל חכמים אומ' שלשתן אסורות. תניא כוותיה דשמואל, אמ' ר' שמע' למה הדבר דומה לשלש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשו' הרבי' ועיריבו שתים החיצונות עם האמצעיות, זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה. וחכמ' אומ' שלשתן אסורות. כיון דתניא כשמואל היל' כוותיה. [מ"ט ב'] אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הלכ' כר' שמע'.
<h2>דף מט:</h2>
מתני'. מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי תחתיו לא אמ' כלום, שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה. אם אינו מכיר. אילן או גדר. או אינו בקי בהלכה ואמ' שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח. עגולות דברי ר' חנינה בן אנטיגנס, וחכמ' אומ' מרובעות כטבלא מרובע(ו)ת כדי שיהא נשכר את הזוית. פי' היה ירא שמא תחשך ולא יוכל להיכנס בתוך תחום העיר קודם חשיכה, והיה מכיר או אילן או גדר בדרך שהיו באלפים אמה סמוך לעיר והיו קרובין גם לו באלפים אמה, אם אמר שביתתי בעיקרו שלאילן שהוא מקום מסומן וידוע קנה לו שביתה שם, ומהלך ממקו' רגליו ועד האילן אלפים אמה, ומעיקרו שלאילן ועד ביתו מהלך אלפים, נמצ' מהלך אחר חשיכה ד' אלפים אמה. ועד מקום אלפים אמה שלאילן מותר ולא יותר, שאם כלו בתוך העיר לא אמרי' שתהא לו כל העיר כד' אמות, שהמודד אלפים אמה אע"פ שכלות בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, כדאמרן לעיל [מ"ב ע"ב]. ודווק' כשאמ' שביתתי בעיקרו שלאילן שסיים לו מקום, אבל אם אמ' שביתתי תחת האילן ותחת נופות האילן יש הרבה אמות כיון שלא סיים אילו ארבע קבע לשביתתו לא אמ' כלום. וכן כשאמ' שביתתי בגדר והגדר היה ארוך כמה אמות ולא קבע אילו אמות יהו לשביתתו לא אמ' כלום.
מתני'. זהו שאמרו העני מערב ברגליו. ר' מאיר או' אין לנו אלא עני. ר' יהודה או' אחד עני ואחד עשיר, שלא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. [נ"ב ע"א] מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו, הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהוד'. ר' מאיר או' כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. פי' זהו שאמרו כל מאי דאמרן לעיל דאם אינו מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי במקום פלוני קנה שביתה שם, לא אמרו כי אם לעני, דהיינו מי שבא בדרך שאין עמו פת והוא עני והתירו לו שיקנה שביתה בין כשאמ' במקומי ובין כשאמ' במקום פל'. ר' מאיר או' אין לנו שיערב ברגליו אלא עני. דעירוב בפת הוא ולעני התירו שיערב ברגליו ולא לעשיר שהוא בתוך ביתו ופת מצויה לו. ר' יהוד' אומ' אחד עני ואחד עשיר יכול לערב ברגליו, שעיקר עירוב ברגל הוא, ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו והיקלו עליו שישלח שם פיתו על ידי שליח.
ואמרי', מאי לא אמ' כלום, אמ' רב לא אמ' כלום כל עיקר, ואפילו תחתיו שלאילן לא מצי אזיל. ושמואל אמ' לא [אמר] כלום לביתו, אבל תחתיו שלאילן מצי אזיל ונעשה תחתיו [של אילן] חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום, בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון. פי' לקמן [נ' ע"ב] מפר' דכי אמ' שמואל למילתיה כגון דקאי כל רוחב נופו שלאילן בתוך אלפים למקו' רגליו, דכל ד' אמות שאתה נותן לו לשביתה כולן ראויות לו, הילכ' לביתו לא אמ' כלום, דהא ביתו רחוק מעיקרו אלפים אמה כדתני במתני' מעיקרו ועד ביתו אלפים אמה, ושמא הוא קנה שביתה בד' אמות הראשונות שתחת נופו של אילן שלצד רגליו, ומשם ועד ביתו יש יותר מאלפים כל רוחב נוף האילן שלצד רגליו, אבל תחתיו שלאילן מצי (מ)[א]זיל, [ד]ממה נפשך כל ד' אמות שאתה נותן לו לשביתה נותנות לו עד מקום רגליו אלפים אמה. ונעשה תחתיו שלאילן, רוחב נטיית נופו אם רחב כ' אמה או ל' אמה נעשה חמר גמל, כלומ' מושכו לכאן ולכאן. בא למדוד מן הצפון בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו. מודדין לו מן הדרום ואומרין שמא ד' אמות הראשונות שלצד רגליו קנה לו שביתה ומשם מודדין אלפים לביתו ונמצא רחוק יותר מאלפים אמה. בא למדוד מן הדרום, מד' אמות הראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיכול לחזור לאחריו עד מקום רגליו ויותר כשיעור רוחב שתחת הנוף. מודדין לו מן הצפון, שמא ד' אמות שלסוף נטיית נוף האילן לצד ביתו קנה שביתה ומשם ועד רגליו יש לו אלפים אמה ואין יכול לחזור לאחורי' אפילו פסיעה אחת, אבל ד' אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות ל' אמה שתחת נופות האילן ומקום רוחב האילן הוא מפסיד. וכיון שיש לו אלפים מן האילן לצד ביתו, היכי אמרי' אבל תחתיו שלאילן מצי אזיל דמשמע ולא יותר, והרי מהלך אלפים אמה מן האילן ולצד ביתו ואינו מפסיד אלא רוחב שתחת נוף האילן. אבל בעל כורחין הכי בענן לפרושי, אבל תחתיו שלאילן מצי אזיל, כלומ' שקנה שביתה שם שאע"פ שלא סיים אלא ד' אמות שתחת נופו שלאילן קבע לשביתתו, מכל מקום קנה לו שם ד' אמות לשביתתו וידו על התחתונה להפסיד רוחב שתחת הנופות, ולא אמרי' מסתמא אותן הד' אמות שהן סמוכות לצד ביתו יקנו לו כדי שילך לביתו, אלא ידו על התחתונה וזהו לא אמ' כלום לביתו, אבל תחתיו שלאילן מצי אזיל שתהיה שביתתו שם וכל הרוחב שתחת נופו שלאילן נעשה לו חמר גמל. וכמו שמפורש אבל תחתיו שלאילן מצי אזיל דשמו' לקנות שם שביתה, הכי נמי בענן לפרושי מילתיה דרב דאמ' לא אמ' כלום כל עיקר, ואפי' תחתיו שלאילן לא מצי אזיל למיקני שם שביתה הוא דאמ', כלומ' שלא קנה שום שביתה תחת האילן כיון שלא סיים באילו ד' אמות יקנה, (וכן) [וכיון] שלא קנה שביתת האילן קנה לו שביתה במקום רגליו, ומהלך ממקום רגליו אלפי' אמה לכל רוח. ובזה היא חלוקתן, דרב סבר כל זמן שאין מקום שביתתו מסויים לא קנה שם כלל ושביתתו היא במקום רגליו, ושמואל סבר אע"פ שלא סיים מקום שביתתו קנה שם שביתתו ליתן לו הגרועות שבהן, ולא קנה שביתה תחת רגליו אלא תחת האילן.
<h2>דף נ:</h2>
תניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל. תניא כוותיה דרב, מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי תחתיו לא אמ' כלום. אמ' שביתתי במקום פל'. פי' שסיים אותו המקום. מהלך עד שמגיע לאותו מקום, הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה במקום המסויים. פי' כגון שהוא מוקף מחיצות. כגון ששבת בתל גבוה עשרה, והוא מד' אמות ועד בית סאתים, או בבקע עמוק עשרה והוא מד' אמות עד בית סאתים. פי' כיון שאותו מקום שאמ' שביתתי תהיה שם הוא מוקף מחיצות וגם הוא פחות מבית סאתים, כד' אמות דמי כולו ומהלך את כולו ואינו עולה לו מן המידה וחוצה לו מהלך אלפים אמה. אבל אם היה יותר מבית סאתים, כיון שלא הוקף לדירה הוה ליה כרמלית ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות, והילכך לא קנה בו אלא אותן ד' אמות שסיים ומאותן ד' אמות [הוא מודד] אלפים אמה. אבל מקום שאינו מסויים אין לו אלא ד' אמות. פי' מקום שאינו מוקף מחיצה, או שהיתה המחיצה יותר מבית סאתים, אין לו באותו מקו' אלא אותן ד' אמות שסיים וקבע לשביתתו, ומשם הוא מודד אלפים אמה. היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, ומכיר אומ' תהא שביתתנו (ל)[ב]במקום פל'. בד"א כשסיים ד' אמות שקבע, אבל לא סיים ד' אמות שקבע לא יזוז ממקומ'. פי' אם סיים ד' אמות באותו מקום שאמ' תהא שביתתינו שם אז קנה שביתה באותו מקום, ומהלך מאותו מקום אלפים אמה. אבל אם לא סיים אותן ד' אמות שקנה, כגון שאמ' שביתתינו תחת אילן פל' ותחת האילן יש בו הרבה אמות, או שאמ' בגדר פל' ובגדר הוא יותר מד' אמות לא קנה שביתה באותו מקום, ולא יזוז מאותו מקום אפי' אמה אחת. אבל לאותו מקום יכול להלך, שממקום רגליו ועד אותו מקום הוא בתוך האלפים שלרגליו, הילכך עד אותו מקום הולך ומשם והלאה לא יזוז אפי' אמה אחת. וזה יבוא כרב, דאמ' כיון שלא סיים באותו מקום אילו ד' אמות הם שקבע לשביתתו לא קנה שם שביתה כלל, אלא ממקום רגליו הוא מודד ומגיע לאותו מקום שעומד באלפים שלרגליו, ומאותו מקום אל יזוז אפי' אמה אחת, דאי לשמואל אע"פ שלא סיים ד' אמות באותו מקום קנה לו שביתה שם והולך מאותו מקום אלפים אמה, אלא שכל רוחב אותו מקום נעשה לו חמר גמל. ואמרי', לימא תיהוי תיובתיה דשמואל. אמ' לך שמואל הכא במאי עסיקינן כגון ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וד' אמות, דאי סיים ד' אמות מצי אזיל ואילא לא מצי אזיל. פי' היכא אמ' שמואל דקנה תחת האילן אע"פ שלא סיים אילו ד' אמות, הני מילי כשכל תחתיו שלאילן הוא עומד באלפים אמה שברגליו, שבכל ד' אמות שתתן לו שם יכול לילך ולהגיע שם. אבל צד אחד שלאילן סמוך למקום רגליו וצידו האחר רחוק ממנו, כיון שהוא לא סיים אילו ד' אמות קנה, יש לומר על אותן שבצידו האחד קנה הרחוקין ממנו יותר מאלפים אמה והילכך לא אמ' כלום ולא קנה שביתה שם ושביתתו במקום רגליו. תניא כוותיה דשמואל, טעה ועירב לשתי רוחות ואמ' כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, פי' סבר ששניהן קונין וילך בזה ובזה. או שאמ' לשני עבדיו צאו ועיריבו לי לשתי רוחות, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, מהלך לצפון כעירובו לדרום ומהלך לדרום כעירובו לצפון, ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו. פי' אם שם שני עירובין, אחד בצפון בסוף אלף אמה שלא היה צריך לילך אלא ג' אלפים אמה, אסר לו לדרום אלף אמה, ואם שם עירובו שלדרום בסוף אלף אמה אסר לו בצפון אלף אמה, והילכך כיון שלא סיים אי זה רוח יקנה לו נעשה חמר גמל, שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, שאם יבוא להלך לצד דרומה שלעיר אינו רשיי להלך אלא אלף אמה, דשמא עירובו שבצפון קנה ולא שייר לו בדרום אלא אלף אמה, וכן אם רוצה לילך לצד צפונה שלעיר אינו הולך אלא אלף, דשמא עירובו שבדרום קנה ולא שייר לו בצפון אלא אלף אמה, ואם מיצעו עליו את התחום, ששם שני העירובין כל אחד לסוף אלפים, אינו רשיי לצאת מן העיר אפי' אמה אחת, שעירוב הצפון אוסרו לדרום ועירוב הדרום אוסרו לצפון, אלמא העירוב קונה ואע"פ שאינו מסויים ועושה אותו חמר גמל. וזה יבוא כשמואל, דאי לרב דאמ' כל עירוב שאינו מסויים אינו קונה גם זה שלא סיים עירובו ולא קבע אי זה יקנה לו נאמר שלא עשה כלום, ויהיה כבני העיר אלפים אמה לכל רוח ועירוביו אינן (כלין) [כלום], אלא ש"מ עירוב אע"פ שאינו מסויים קונה, ומשום הכי סילקוהו עירוביו מן העיר ונעשה חמר גמל, שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן. ואמרי', לימא תיהוי תיובתיה דרב. ומהדר, רב תנא הוא ופליג. וכיון דתניא כוותיה דשמואל הלכה כוותיה.
<h2>דף נא.</h2>
פיס'. אמ' שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה. אמ' רבה והוא דכי רהיט מטי. פי' היכי מהניא אמירתו שאמ' שביתתי בעיקרו, היכא שאם היה רוצה לטרוח ולרוץ היה יכול להגיע שם קודם שתחשך, אז מועלת אמירתו ואין אנו מטריחין אותו לרוץ, אבל אם היה סמוך לחשיכה הרבה שאפי' אם רוצה לרוץ אינו מגיע שם לא תועיל אמירתו כלום, ואינו קונה שביתה אלא במקום רגליו. רבה ורב יוסף הוו קאזלי באורחא, אמ' ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתינו תותי דקלא דסביל אחוה. פי' דקל אחר היה נשען עליו. אמ' ליה לא ידענא ליה, אמ' ליה סמוך עילואי, דתני' היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר או' תהא שביתתינו במקום פל'.
פיס'. אם אינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמ' שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח. הני אלפים אמה היכא כתיבן, כדתניא שבו איש תחתיו אילו ארבע אמות, אל יצא איש ממקומו אילו אלפים אמה. מנלן, אמ' רב חסדא למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ, ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה. פי' נאמר כאן אל יצא איש ממקומו ונאמר להלן ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, מה מקום דהתם ניסה עמו אף מקום דהכא ניסה עמו. ובתר הכי ילפי ניסה מניסה, דכת' מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה, מה ניסה דהתם גבול עמה אף ניסה דהכא גבול עמו, ובתר הכי ילפי' גבול מגבול, דכת' ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, מה גבול דהתם חוץ עמו אף גבול דהכא חוץ [עמו]. ובתר הכי ילפי' חוץ מחוץ, דכת' ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, מה חוץ דהתם אלפים אמה אף חוץ דהכא אלפים אמה.
פיס'. עגולות דברי ר' חנניה בן אנטיגנס, מה נפשך אי אית ליה גזירה שוה פיאות כתיבן בהו. ולא ימצאו פיאות כי אם במרובע. ואי לית ליה גזיר' שוה אלפים אמה מנא ליה. לעולם אית ליה גזיר' שוה, ושאני הכא דאמ' קרא וזה יהיה לכם פאת נגב, לזה אתה נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ורבנן תני רב חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת. אמ' רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברש' הרב' אינו חייב עד שיעביר ד' אמות ואלכסונן. פי' ממקום שעומד החפץ ברשו' הרבי' נותנין לו ד' אמות לכל צד שהן שמונה על שמונה מרובעות, ואם עקרו אדם ממקומו והוליכו בדרך ישר לאורך רשות הרבי' מזרח ומערב או לרחבו צפון ודרום מתחייב בד' אמות, שהרי הוציאו מד' אמותיו. אבל אם הוליכו באלכסון ד' אמות פטור, שהרי עדיין החפץ בתוך ד' אמותיו עומד, שבטבלה מרובעת אנו נותנין לו ועדיין לא הוציאו חוץ מטבלתו עד שיוציאנו ד' אמות וח' חומשין. אמ' רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה צריך הן ואלכסונן אילא, ואמרי' ליה לאו היינו דרב חנניה דאמ' רב חנניה כזה יהיו [כל] שובתי שבת. והכי נמי אמרי' בפרק קמא דשבת [ח' ע"א] גבי כוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה כדי שימצאו בה ד' על ד' מרובעין, והאי קרא אסמכת' בעלמ' הוא דתחומין לאו דאורייתא, ומעביר ד' אמות ברשות הרבים, וד' טפח' דרשו' היחיד כולן הן הל' למשה מסיני, והיל' בענן מרובעות.
אמ' רב נחמן מחלוקת במקומי, דר' מאיר סבר עיקר עירוב בפת. עני אין עשיר לא, ור' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל אחד עשיר ואחד עני, אבל במקום פל' דברי הכל עני אין עשיר לא. פי' מודה ר' יהודה דדווק' עני שהוא בדרך יכול לומר שביתתי במקום פל' אבל עשיר לא, דדווקא שביתתי במקומי שעומד שם ברגליו העשיר קונה שביתה אבל במקום פל' לא. וזהו שאמרו. אאינו מכיר אילן או שאינו בקי בהלכה, דקאמ' שביתתי במקומי קאי, והתם פליגי ר' מאיר ור' יהוד', אבל במקום פל' מודה ר' יהוד' דעני אין עשיר לא. ורב חסדא אמ' מחלוקת במקום פל', דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא ור' יהוד' סבר אחד עני ואחד עשיר. אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר. וזהו שאמרו. ארישא קאי, דקתני שביתתי במקום פל' והתם [פליגי], אבל במקומי גם ר' יהוד' מודה דאחד עני ואחד עשיר. תניא כוותיה דרב נחמן, אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת. פי' יכולין לערב בפת. ולא יצא העשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי, לפי שלא אמרו לערב ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי ר' מאיר. פי' האי חוץ לתחום לאו דווקא אלא בסוף התחום, ואי דווקא חוץ לתחום בתוך ד' אמות קאמ' שבהן שביתתו. ר' יהוד' אומ' אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמ' תהא שביתתי במקומי וזהו עיקרו שלעירוב, והתירו לו לבעל הבית לשלוח עירוב ביד בנו ביד עבדו וביד שלוחו בשביל להקל עליו. אלמא [במקומי] פליגי, ואמ' ר' מאיר עני אין עשיר לא. והיל' כרב נחמן דתניא כוותיה, ורב אשי נמי דייק מתני' דמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כוותיה.
<h2>דף נא:</h2>
מתני ליה רב חייא בר אשי לחייה בר רב קמיה דרב אחד עני ואחד עשיר, אמ' ליה אתנייה הל' כר' יהודה. רבה בר חנן אתא מארטבניא לפומב[ד]יתא ואמ' תהא שביתתי בבי זיתא. פי' בביתו היה עומד והיה או' תהא שביתתי בביזיתא, שהיה עומד בין שני תחומין שבין ארטבניא לפומבדיתא. אמ' ליה אביי מאי דעתיך ר' מאיר ור' יהוד' הלכה כר' יהוד'. ואמ' רב חסדא מחלוקת במקום פל', והאמ' רב נחמן ותניא כוותיה. אמ' ליה הדרי בי. אמ' רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד' אמות (או אין לו ד' אמות) הנותן את עירובו יש לו ד' אמות או אין לו ד' אמות. פי' השובת בעיר כל העיר כולה היא לו כד' אמות, והשובת בדרך קנה שביתה ד' אמות סביב לו, דכל מקום שעומד האדם יש לו ד' אמות, ומודדין לו אלפים אמה חוץ מאותן ד' אמות דהכי אמרן לעיל [נ' ע"ב] אמ' תהא שביתתי במקום פל' מהלך עד מקום פל', הגיע למקום פל' מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, במה דברי' אמור' במקום המסויים כול', עד אבל מקום שאינו מסויים אין לו אלא ד' אמות, שמאותן ד' אמות ולחוץ הוא מודד אלפים אמה, והשתא כשאמ' שביתתי [במקום פל' אמרי' כמאן דקאי התם דמי וקנה שם ד' אמות, כשאמ' שביתתי] במקומי (לא אמ' כלום) [לא כ"ש] דקנה סביב למקום רגליו ד' אמות, ואם יצא חוץ לתחום נמי יש לו ד' אמות, ואע"פ שכבר מדדנו לו ד' אמות, דבכל מקום [שהוא] האדם יש לו ד' אמות סביביו, דכך הן לו ד' אמות כמקום רגליו, והכל ילפי' משבו איש תחתיו. והנותן את עירובו מיבעיא ליה לרמי אם יש לו ד' אמות סביב לעירובו אם לאו, דמי אמרי' דווקא בששבת ברגליו יש לו ד' אמות כדילפינ' משבו איש תחתיו, אבל הנותן עירובו בפת על ידי שליח שלא עמד שם ברגליו יש לומר לא קנה שביתה אלא במקום עירובו. ואפי' לרבנ' דאמרי שהנותן עירובו בעיר שכל העיר אינה מן המיד', התם משום דנתנו במקום שיש בו מחיצה ודעתו לקנות שביתה עד מחיצה החיצונה, אבל כשנתן עירובו בבקעה אין לומר כן, ולא קנה שביתה אלא במקום עירובו ואין לו ד' אמות, או דיל' טעמ' דפת הוא דכל היכא דקאי מזוניה כאילו איהו קאי התם, וכיון דאי הוה קאי איהו התם הוה זכי בד' אמות, השת' נמי אית ליה ד' אמות, וקנה שביתה בכל ד' אמות ומודדין לו אלפים אמה חוץ לד' אמות. ורבא פשט ליה דגם לנותן עירובו אית ליה ד' אמות, והכי אמרי' בפרקין דלעיל [ל"ב ע"ב] בגמרא ולרבא דאמ' הנותן את עירובו יש לו ד' אמות.
<h2>דף נב.</h2>
מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו. פי' ואמ' שביתתי במקום פל' הוא מותר לילך לאותה העיר מחר, דקנה לו שביתה שם, דקסבר ר' יהודה כיון שהחזיק בדרך אע"פ שחזר כעני משוינן ליה, ויכול הוא לומר שביתתי במקום פל', וכל בני העיר שהן עשירי' אסור' אע"פ שאמרו שביתתינו במקום פל', ור' מאיר סבר כל המחזיק בדרך שיכול לערב ברגליו לילך ולהגיע לאותו מקום ולומר שביתתי במקומי ולא עירב אלא חזר לעירו הרי זה חמר גמל, דמספק' לן אי חשבינן ליה עני כיון שהחזיק בדרך וקנה לו שביתה שם בדיבורו, או דיל' כיון דחזר נפק ליה מתורת עני והוה ליה עשיר ואין בדבריו כלום והרי הוא כבני העיר, והילכך אין לו אלא אלפים אמה שבין עירו לעירובו.
פיס'. מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כול'. מאי שנא הוא ומאי שנא א[י]נהו. אמ' רב הונא הכא במאי עסיק' כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפק ליה לאורחא הוה ליה עני והנך עשירים נינהו. פי' שיש לו שני בתים אחת בזו ואחת בזו והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מערב שבת ולשבות שם בשבת, ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור, אלא אדעתא דמיזל עד התם והחזירו חבירו. איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו הוה ליה עני ויכול לומ' שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם, והנך עשירים נינהו ולא יועיל להו לומר שביתתינו במקום פל'. תניא נמי הכי, מי שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה. יותר על כן אמ' ר' יוסי ביר' יהודה, אפי' מצאו חבירו ואמ' לו לין פה, עת חמה היא, עת צינה היא, למחר משכים והולך. אמ' רבה לומר כול' עלמ' לא פליגי, כי פליגי להחזיק. פי' אע"ג דלא תני בברייתא והחזירו חבירו כדקתני במתני', צריך הוא שיחזירנו חבירו ויאמר לו עת חמה היא ועת צינה היא, אבל אם חזר מאיליו בטלה לה חזקת הדרך והרי הוא עשיר ושוב אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני. כי פליגי להחזיק, דתנא קמ' בעי תרתי, חזקה ואמירת חבירו שיחזירנו, ור' יוסי ביר' יהוד' לא בעי חזקה אלא אע"פ שלא החזיק לבד שהיה רוצה להחזיק והחזירו חבירו בדבריו עני חשבינ' ליה, ויכול הוא לומר שביתתי במקום פל'. ורב יוסף אמ' להחזיק כול' עלמ' לא פליגי דצריך שיחזי' בדרך, שאם לא יחזיק בדרך אינו חשוב עני. ור' יוסי ביר' יהוד' אתנא קמ' קאי דקתני החזיק. כי פליגי לומר. לו חבירו ולהחזירו, דתנא קמא לא קתני והחזירו חבירו בברייתא דכיון שהחזיק בדרך אע"פ שחזר מאיליו לא יצא מתורת עני ולא איבד חזקתו, ובמתני' דקתני והחזיר' חבירו לאו דווקא, וברייתא אתת לפרושי מתני' דר' יהוד' לא בעי והחזירו חבירו, ור' יוסי ביר' יהוד' פליג עליה ובעי תרתי, חזקה ואמירת חבירו, ולא שיחזור מאיליו, ולא תני ר' יוסי יותר על כן ולא אפילו, אלא הכי תני ר' יוסי ביר' יהודה מצאו חבירו.
רב יהודה בר אשתיתא אייתי ליה כלכלה דפירי לרב נתן בר הושעיה, כי הוה אזיל שבקיה עד דנחית דרגא אמ' ליה בית הכא למחר קדים אזיל. פי' היה ביתו רחוק מן העיר שלרב נתן שני תחומי שבת, והיה רוצה לחזור לעירו מבעוד יום, והניחו לירד מעט מן הסולם שיהיה כמו החזיק בדרך, ואמ' לו לין פה הלילה ולמחר תקדים ותלך ועל ידי שתקבע מקום מסויים לשביתתך (פ') בסוף התחום ויש כאן חזקה ואמירה דתרתי בענן.
<h2>דף נב:</h2>
מתני'. מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס. ר' אלעזר או' שתים יכנס שלש לא יכנס. מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס. ר' שמע' או' (ר' שמע' או') אפי' חמש עשר אמה יכנס, שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין. פי' אפילו אמה אחת לא יכנס שיהא כבני העיר כאילו לא יצא, אבל יש לו ד' אמות לכל רוח ויכנס ד' אמות לתוך תחומו ותולא. ואי קשיא, כיון שיכול [ליכנס] ד' אמות בתוך התחום ברשות, נימא כיון דעל על, כדאמרן לעיל בריש פרקין אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על. יש לומר, התם דרשיי ליכנס מפני כבודו כל מה שהוא רוצה עד שימצא מקום צנוע, ואין לו מידה קצובה יקרא על לתחומא. אבל הכא שאינו רשיי ליכנס אלא ד' אמות לא יקרא על לתחומא, דארבע אמותיו שהן כתחתיו אינן נחשבות כלל דנימא בהו דעל לתחומא.
ר' אלעזר אומ' שתים יכנס. פי' ר' אלעזר לטעמ', דאמ' ד' אמות שאמרו והוא באמצען, וקסבר הבלעת תחומין מילתא היא, שכיון שנכנסות ב' אמותיו לתוך התחום כאילו לא יצא דמי, וחכמ' לית להו הבלעת תחומין. והתני' ר' אלעזר או' אפי' אמה אחת לא יכנס, כי תניא ההיא למודד, דתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מידתו כלה במערה. פי' המודד שחשיכה לו ואמ' שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינוניות אולי יכנס לעיר וכ(ו)לו אלפי' אמה, אמה אחת חוץ לעיר לא יכנס, ואע"ג דאמ' ר' אלעזר ביוצא חוץ לתחום שתים יכנס, התם דכבר יצא חוץ לתחום ויש לו ד' אמות והוא באמצען, וקסבר הבלעת תחומין מילתא היא, אבל הכא דלא יצא חוץ לתחומו אין לו אלא אלפים ותולא, שלא היה מתיר ר' אלעז' לצאת חוץ לתחום ב' אמות, אלא אם יצא יש לו ב' אמות סביב. אבל מי שעומד בתוך תחומו אין לו אלא אלפים אמה ותולא, ואסור לו לצאת אפי' אמה אחת יותר, הילכך אם יגיעו אלפים אמותיו באמה אחת סמוך לעיר אל יכנס, כתנא קמא דאמ' לקמן מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס. ואין לומר כאן לר' אלעזר הבלעת [תחומין] שהרי אסור לו לצאת חוץ לאלפים, ור' שמעון דשרי מפני שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין, ור' אלעזר לית ליה דר' שמעון, ור' שמעו' נמי עד כאן לא קא שרי אלא במי שהחשיך חוץ לתחום דלא פשע מידי, אבל ביוצא חוץ לתחום כתנא קמא סביר' ליה דאפי' אמה אחת לא יכנס כיון דפשע ולא סמכי' אמשוחות, ומשום הכי לא פליג ברישא, כך מוכחת פשטה דמתני'. אבל בירושלמי גרסי' הוון בעיי מימר מה דמר ר' אלעזר ביוצא הא במחשיך לא, אשכח תני היא הדא היא הדא, הוון בעיי מימר מה דמר ר' שמע' במחשיך הא ביוצ' לא אשכח תנא היא הדה היא הדה.
פיס'. שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין. תני מפני טועי המידה. פי' הן המשוחות הקובעין את התחומין, ואמרי' לקמן [נ"ז ע"ב] אין מודדין אלא בחבל שלחמשים אמה מ' חבלים יש לו לאלפים, וכל חבל וחבל מתמעט שיעור ב' אחיזות, שזה תופש מיכן וזה תופס מיכן והאחיזה טפח וחצי אצבע, הרי פ' טפח' ומ' אצבעות העולין לי' טפח' הרי צ' טפח' שהן ט"ו אמות.
כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא. היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפח' גשרים ונפשות שיש להן בית דירה מוציאין את המידה כנגדן, ועושין אותם כטבלה מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. פי' לקמן תנן הנותן את עירובו בעיבורה שלעיר לא עשה כלום, שעיבור העיר הרי הוא כעיר, והשתא מפרש כיצד מעברין את הערים. אם היה בית נכנס בית יוצא, כגון עיר שאין לה חומה אלא הבתים הם סמוכין זה לזה והם היו לעיר כמו חומה, ובקרן מזרחית דרומית היה בית אחד יוצ' ובולט חוץ, ובקרן מזרחית צפונית היה בית נכנס, מוציאין המידה בקרן מזרחית צפונית כנגד הבית הבולט בקרן מזרחית דרומית ומותחין חוט מקרן לקרן ומשם מודדין כל רוח מזרחי שלעיר. פגום נכנס ופגום יוצא, שהיתה העיר מוקפת חומה ויש מגדלים עגולין בולטין בחומה, פעמים בולטין בפנים ופעמים שבולטין בחוץ, או שהיו באחת רוחות העיר גדודיות שברי חומה שלחורבות וישנן בתוך ע' אמה ושירים לעיר, או גשרים, או נפשות, בניין שהן עושין על הקבר לדור בו שומר הקבר, מוציאין המידה כנגד הבליטות הללו, שאם היתה הבליטה בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו יש בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית צפונית וחוט מתוח מזו לזו, ומודד מן החוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהא כאן קצר כאן ארוך. ועושין אותן התחומין מרובעין, שיהא אלפים לצדדין (כ)כבאמצע, ולא עגולין שיהא להן אלפים באמצען ובצדדין הן מתמעטין כדרך כל עגול, ובעיר מרובעת עסיק' שהיא אלפים על אלפים דהוו נמי תחומין מרובעין, ואם אינה מרובעת כגון שהיתה יתירה על אלפים לאורכה או פחותה מאלפים לא היו מרובעין תחומין דווקא שיהא אורכן כרוחבן, שהרי רוחבן למידת העיר היא אם קטנה אם גדולה ואורכן אלפים, אלא מרובעין דקתני למעוטי עגולין, כדי שיהא נשכר את הזויות.
<h2>דף נה.</h2>
תנו רבנ', כיצד (מערבין) [מעברין] את הערים, ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זוית, מרובעת אין עושין לה זוית. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה. בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פגומין, רואין אותה כאילו חוט מתוח עליהן ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. היתה עשויה כמין קשת או כמין גם רואין אותה כאילו היא מליאה בתים וחצירות ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. אמ' מר ארוכה כמות שהיא, פשיטא לא צריכא דאריכא וקטינא, מהו דתימ' נעביד לה פותייה כאורכה, קמ"ל. פי' שהיתה ארוכה אלפים ורחבה אלף, מהו דתימ' נוסיף לה אלף אמה לרחבה כדי שתהא מרובעת ואחר כן נמדוד תחומיה, קמ"ל דכמות שהיא כך מודדין לה. עגולה עושין לה זויות. שמרבעין אותה תחילה ואחר כך מודדין לה אלפים אמה לכל רוח. מרובעת אין עושין לה זוית. פשיט', לא צריכ' דמרבעא ולא מרבעא כריבועו שלעולם, מהו דתימ' נרבעה בריבוע עולם קמ"ל. פי' היתה העיר מרובעת אבל לא היו רוחותיה מכוונין לרוחות העולם, שלא היה מזרחה מכוין כנגד מזרחו שלעולם, שהיתה עומדת באלכסון, מהו דתימ' נוסיף לה מיכן ומיכן עד שתהא מכוונת כנגד רוחות העולם ואחר כך ימדוד לה אלפי' לכל רוח, קמ"ל. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה. פי' אם היתה מצד דרום אלפים אמה ומצד צפון היתה קצרה אלף אמה, מוסיפין לצד צפון אלף אמה שיהא מכוון צפונה כנגד דרומה, ואחר כך נותנין לה אלפים אמה לכל רוח. היתה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פגומין כול'. השתא בית אחד אמרי' שני בתים מיבעיא. פי' דקא סל' דע' דהאי דתני שני בתים לרוח אחת קאמ', אחד בקרן דרומי' מזרחי' ואחד בקרן מזרחית צפוני', ומשום הכי מתמה השתא בבית אחד לחודיה מוציאין המידה כנגדו כדאמרן, בשני בתים מיבעיא. ומהדר, לא נצרכה אלא לשתי רוחות, מהו דתימ' לרוח אחת אמרי' לשתי רוחות לא אמרי', קמ"ל, פי' כגון שהיה בית יוצא בקרן דרומית מזרחית ועוד בית אחד יוצא בקרן דרומית מערבית, שמוציאין המידה כנגד אותן הבתים בין ברוח מזרח בין ברוח מערב. היתה עשויה כמין קשת, כזה \raster)97-,97-(="Z)79", או כמין גאם, כזה0\raster)70-,70-(="Z)80", רואין אותה כאילו היא מליאה בתים וחצירות. כל האויר שיש בין שני ראשי הקשת ובין שני ראשי הגאם וחוצה לה מודדין לה אלפים אמה.
אמ' רב הונא עיר העשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר, ואם לאו מודדין לה מן הקשת. פי' אם יש בין שני ראשי הקשת פחות מד' אלפים אמה, שתחום ראש זה מובלע בתחום ראש זה, אז דנין אותן כעיר אחת וכאילו היה כל אותו האויר מלא בתים, ומותחין חוט מראש קשת זה לראש קשת זה והוא היתר, והדרין בתוך עומק הקשת מהלכין עד היתר ואין עולה להם מן המידה, ומודדין לה אלפים אמה מן היתר ואילך, ואם יש ביניהן יותר מד' אלפים אמה מודדין לה מן הקשת כל אחד מפתח ביתם. וכל אותו החלל עד היתר עולה לו מן המדה.
<h2>דף נה:</h2>
וכמה יהא בין יתר לקשת. פי' כמה יהא אויר החלק מן הקשת ליתר, דאמרי' מודדין מן היתר כי ליכא ד' אלפים בין שני ראשיה. רבה בר רב הונא אמ' אלפים. פי' אבל יותר מאלפים כיון דמכי נפק מביתיה הולך לו תחום שלם, מקמי דלימטי ליתר לא משיחנן ליה מן היתר. ורבא בריה דרבה בריה דרב הונא אמ' אפי' יותר מאלפים. אמ' אביי כוותיה דרבא בריה דרבה בר [רב] הונא מסתברא, דאיבעי (מייתי) [אתי] ליה דרך בתים. פי' סביב הקשת יכול להלך עד שמגיע לאחד הראשים ומשם יכול להלך לראשו האחר.
פיס'. היו שם גדודיות כול'. מאי גדודיות, אמ' רב יהוד' ג' מחיצות שאין להם תקרה. תנו רב', אילו שמתעברין עמה נפש שיש בה ד' אמות על ד' אמות והגשר וקברות שיש בה[ן] בית דירה. פי' לשומר הקברות. ובית הכנסת שיש בה בית דירה לחזנין, ובית ע"ז שיש בה בית דירה לכומרין, והאוריאות, והאוצרות שבשדות שיש בהן בית דירה, והבורגנין שבתוכה, פי' בורגנין שבתוך השדה והן צריפין שהשומרין דרין בהן. והבית שבים, — הרי אילו מתעברין. פי' אי בתוך הים, והבית בנוי בו בתוך ע' אמה לעיר. ואילו שאין מתעברין עמה, נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, והגשר והקבר שאין בהן בית דירה, [ובית הכנסת שאין בה בית דירה] לחזנין, ובית ע"ז שאין בה בית דירה לכומרין, והאוריאות והאוצרות שבשדות שאין בהן בית דירה, ובור ושיח ומערה וגדר והשובכין והבי' שבספינ' הרי אילו אין מתעברין עמה. והבית שבים למאי חזי, אמ' רב פפא להכניס לתוכו כלים שבספינה. ואמ' רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהן. פי' אינן קבועין במקום אחד, אלא יושבין כאן עד שכלה המרעה לבהמותיהן ונוסעין והולכין למקום אחר ועושין להן צריפין מקוצין ומערבה ודרין בהן, ומפני שאין להם קבע אין מודדין כל אחד ואחד אלא מפתח ביתו.
<h2>דף נו.</h2>
ת"ר, הבא לרבעה מרבעה בריבועו שלעולם, נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, וסימנך עגלה בצפון ועקרב לדרום.
<h2>דף נו:</h2>
תנ' רב', המרבע את העיר מרבעה כטבלא מרובעת. לקמ' מוקי לה במתא דהויא תרי אלפי על תרי אלפי בעיגולא, שכשאתה מוסיף ריבועה עליה הרי היא [כמין טבלה מרובעת אורכה כרוחבה, וחוזר ומרבע את התחומין ועושה אותן] כמין טבלא מרובעת. פי' לכל רוח שלעיר הוא עושה כמין טבלא מרובעת של אלפי' על אלפים. וכשהוא מודד לא ימדוד מאמצע הקרן מפני שהוא מפסיד את הזויות, אלא מביא טבלא שהיא אלפים על אלפים ומניחה כנגד הקרן באלכסון. פי' אחר שנתן לכל רוח טבלא שלאלפים על אלפים נשארו ד' קרנות העיר ריקנים, וצריך לכל קרן וקרן טבלא שלאלפים על אלפים, בקרן דרומי' מזרחי' צריך אלפים על אלפים כשיעור אורך הטבלא שלמזרח והטבלא שלדרום, והאלכסון שלטבלא הוא אלפים ות"ת אמה, משום הכי לא ימדוד מאמצע הקרן שלעיר וילך באלכסון כנגד אמצעו שלקרן אלפים מפני שמפסיד הזוית שלטבלא, אלא משים בקרן טבלא שלאלפים על אלפים, נמצא מהלך מאמצע הקרן כנגדו באלכסון אלפים ות"ת אמה. נמצאת העיר משתכרת ד' מאות אמה לכאן וד' מאות אמה לכאן. פי' עיר עגולה כשריבענו אות' משתכרת בזוית ת"ת אמה, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונ', תן לאלפים ד' אלפים חומשין ויגיעו הת"ת אמה ת' אמה לקרן מזרח' דרומי' ות' אמה לקרן מערבית צפונית. ונמצאו תחומין משתכרין ת"ת אמה לכאן ות"ת אמה לכאן. פי' טבלא מצד זה וטבלא מצד זה לב' קרנות העיר, וכל טבלא משתכרת ת"ת אמה. נמצאו עיר ותחומיה משתכרין אלף ומאתים לכאן [ו]אלף ומאתים לכאן. פי' ג' טבלאות הן ב' שלתחומין וא' שלעיר, וכל טבלא עודף האלכסון ת"ת אמה, הרי אלפים ות' אמה לשלשתן, אלף ומאתים אמה לכאן ואלף ומאתים אמה לכאן. אמ' אביי ומשכחת לה במתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי.
<h2>דף נז.</h2>
מתני'. נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וחכמי' או' לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, אם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה ושירים עשה קרפף לשתיהן להיות אחת. וכן שלשה כפרים המשולשין, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עשה אמצעי לשלשתן להיות אחת. פי' כשבא למדוד תחומי העיר נותנין מאויר וחלל העולם קרפף ששיעורו ע' אמה לעיר, ואע"פ שאין שם בתים. ומודדין אלפים אמה מאותן ע' אמה ולחוץ דברי ר' מאיר, וחכמי' או' אין נותנין קרפף לעיר אחת אם אין שם בתים, אך אם היו שתי עיירות סמוכות זו לזו ואויר ביניהן דדחיקא תשמישתיהו, להן נותנין קרפף, שאם יש בין שתיהן מאה וארבעים ואחת ושליש שיבואו לכל עיר ע' אמה ושירים הקרפף הזה מחברן להיות אחת, והיוצא מעיר זו מהלך כל עירו וכל העיר הסמוכה לו ומודד מחומת העיר הסמוכה לו ולחוץ אלפים אמה.
מאי טע' דר' מאיר, אמ' רבא דאמ' קרא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כן מדוד. וחכמ' אומר' אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד. איתמר רב הונא אמ' (אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד, ו)נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, וחייה בר רב אמ' אין נותנין אלא קרפף אחד לשניהן. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא אם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה עשה קרפף לשתיהן להיות כאחת. וכן הלכה.
<h2>דף נז:</h2>
פיס'. וכן שלשה כפרים המשולשין כול'. אמ' רבה אמ' ר' אידי אמ' ר' חנינ' לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ויהיו משולשין ואין בין זה לזה אלא קמ"א ושליש, עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. פי' כלומר האי דקתני במתני' אם יש בין שני' החיצונים קמ"א, לאו כדקס"ד מעיקרא שאין ביניהן יותר, אלא מתני' דמרחקי מהדדי טובא, והכי קאמ' אם יש אויר בין שנים החיצונים כדי להתמלאות מאמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מיכן ומיכן על קמ"א לכאן וקמ"א לכאן, דהיינו ב' קרפיפות לשתיהן, רואין כאילו הוא נתון ביניהן והרי כולן אחת, והיוצא מאחת מהן לילך דרך אחת מחברותיה מודד מחומת חבירתה, אבל אם רבה האויר יותר מכן לא אמרי' רואין.
מתני'. אין מודדין אלא בחבל שלחמשי' אמה, לא פחות ולא יתר. ולא ימוד אלא כנגד ליבו. היה מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו, ובלבד שלא יצא מחוץ לתחום. אם אינו יכול להבליעו, בזו אמ' ר' דוסתאי ביר' ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. פי' אין מודדין אלא בחבל שלנ' אמה, שתופסין שני בני אדם בב' קצות החבל, אחד מיכן ואחד מיכן, וכל אחד מודד כנגד לבו, שקבעו לו חכמ' מקום לשום החבל כנגדו כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין. הגיע לגיא שהוא עמוק, או לגדר חומת אבנים שנפלה ונעשת גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו, מבליעו אם אינו רחב [נ'] אמה משפתו אל שפתו ממעל, אע"פ שיש במדרונו הילוך הרבה אין אומ' תעלה מידת מדרונו למידת התחום, אלא יעמוד זה על שפתו מיכן וזה על שפתו מיכן ויבליעו מדרונו בחבל אחד, וחוזר למידתו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום נפרש לקמן. ואם אינו יכול להבליעו, שהיה רחב, בזו אמ' ר' דוסתאי ביר' ינאי שמקדרין בהרים, פי' נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב למעט מידת מדרונו, כדאמ' בגמרא שמקדרין אותן בחבל שלד' אמות והתחתון תופש את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו שלד' אמות (ו)חצי קומת האדם.
<h2>דף נח.</h2>
אין מודדים אלא בחבל של נ' אמה. מנהני מילי, אמ' רב הונא דאמ' קרא ארך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, אמרה תורה בחבל שלחמשים אמה מדוד. — לא פחות ולא יתר, לא פחות שמא ירבה. שימתחו החבל יותר מדאי. ולא יתר שמא ימעיט. מבליעו וחוזר למידתו. מדקתני חוזר למידתו מכלל דאם אינו יכול להבליעו הולך למקום שיכול להבליעו ומבליעו וצופה כנגד מידתו וחוזר. פי' אם היה רחבו שלגיא כנגד העיר יותר מנ' אמה ואינו יכול להבליעו בחבל, ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, (ו)מבליעו שם ומודד והולך משפתו והלאה עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדרונו כנגד העיר ומשלים מידת תחומיו.
<h2>דף נח:</h2>
ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מאי טע', אמ' רב כהנא גזירה שמא יאמרו מידת תחומין באה לכאן. פי' אם היה ארוך וראשיו יוצאין חוץ לתחומי העיר ואינו יכול להבליעו בחבל כנגד התחומין ויכול להבליעו שלא כנגד התחומין לא יצא להבליעו שם, שמא יאמרו מידת התחומין באה לכאן, שהרואה שהם מודדין שם יסברו לומר מתוך התחום הוא ויבואו לצאת שם בשבת.
בזו אמ' ר' דוסתאי ביר' ינאי שמעתי שמקדרין בהרים. כיצד היה מקדר, תנא תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו. אמ' אביי אין מקדרין אלא בחבל שלד' אמות. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן שלתורה. ומשום הכי תנן בזו למעוטי הני, דדווק' בדרבנן מקדרין ולא בשלתורה.
מתני'. אין מודדין אלא מן המומחה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שומעין למקום שריבה, ריבה אחד ומיעט אחד שומעין למרבה. אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. פי' אין מודדין תחומי העיר אלא במי שהו' מומחה ובקי במידה, ריבה למקו' אחד לצד צפון ומיעט למקום אחר לצד דרום שומעין למקום שריבה, ומוציאין מידת דרום הקצרה כנגד מידת צפון הארוכה שמפני שלא מתח כל צורכו בקצרה וצריך למותחה בכל כוחו.
<h2>דף נט.</h2>
ריבה אחד כול'. פי' אם היו שני(ם) מודדין, אחד מדד בקרן דרומי' מזרחי' ואחד מדד בקרן מזרחית צפונית והאחד ריבה המידה יותר מחבירו, שומעין לזה שריבה ומוציאין מידת הממעיט כנגדו. אמ' אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממידת העיר ואלכסוני'. פי' דאמרי' זה שקיצר המידה מדד מאמצע הקרן באלכסון אלפים אמה, והאלכסון עודף ת"ת אמה לכל אלפים כדאמרן.
שלא אמרו חכמי' בדבר להחמיר אלא להקל. והתניא לא אמרו חכמים בדבר להקל אלא להחמיר, אמ' רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמי' על דברי תורה ותחומין דרבנן. פי' כל מה שגזרו חכמ' בתחומין לא להקל על דברי תורה באו, דמדאוריית' לא מיתסרי מידי ואינהו גזור, הילכך אזלינן בהו לקולא, דהא תחומין עצמן דרבנן.
מתני'. עיר שליחיד ונעשת שלרבים מערבין את כולה, ושלרבים ונעשת שליחיד אין מערבין את כולה אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי ר' יהודה. ר' שמע' או' שלש חצירו' שלשני שני בתים. פי' לא יקרא רשות הרבים מן התורה אלא עיר שלס' ריבוא דומיא דדגלי מדבר, ושיהא הדרך דהיינו המבוי האמצעי שלעיר מפולש משער לשער. ואם היה הדרך מפולש משער לשער ורוצין לערבה ולעשותה רשות היחי' להוציאה מתורת רשו' הרבי', צריך לעשות לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן אליבא דר' יהודה ונושא ונותן באמצע כדאמ' בגמ', ואליב' דרבנ' דאמרי אין מערבין רשות הרבי' בכך צריך לעשות לה דלתות ושיהו ננעלות בלילה כדאמרן בפרק קמא [ו' ע"א]. ואע"פ שעשו לה כל זה התיקון ורוצין לטלטל כל העיר ביחד על ידי העירוב, אסרו להם חכמ' לערב כולן ביחד עד שיעשו לה שיור שלא יערבו עמהן, וכל כך למה מפני עמי הארץ שמא יאמרו הלא הדרך הזאת שבתוך העיר היא רשו' הרבים, וחוץ לשער העיר רשות הרבים כמו שאנו מטלטלין כאן כן מותר לטלטל חוץ לעיר, ולא ידעו שהלחיים והדלתות הן מתירין אותה, לכך אנו מניחין שיור כדי שיאמרו למה כל העיר מטלטלין יחד (יחד), ואלה שלא עיריבו אסורין לטלטל, אם כן העירוב הוא שמתיר אותן, וחוץ לשער דלאו בר עירוב הוא לא יבואו לטלטל שם. ומפני טעם זה הצריכו שיור לעיר שלרבים, וכמו שהיה דין העיר מקודם לכן כן אנו מניחין אותה, אם היתה עיר שליחיד שלא היתה צריכה שיור ועכשיו ניתוספו בה דיורין, או נקבעו בה שוקים ונעשת שלרבים מערבין את כולה בלא שיור. ואם היתה עיר שלרבי' ונעקרו שווקיה ונעשת שליחיד אין מערבין אותה בלא שיור כבתחילה, וכל מבואו' העיר אינן צריכין שום תיקון כיון שתיקננו הדרך שבתוכה ועשינו אותה רשות היחי', והעיר היא מוקפת חומה וכל מבואותיה הן יוצאין למבוי האמצעי שבתוכה.
תנ' רבנ', עיר שליחיד ונעשת שלרבים ורשו' הרבי' עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה. פי' כיצד מתקנין רשו' הרב' שבתוכה חזיינן המבוי האמצעי שהוא מפולש משער לשער, שכיון שנעשת שלרבי' רשו' הרב' הוא אותו המבוי. עושה לחי מיכן ולחי מיכן, או קורה מיכן וקורה מיכן, ונושא ונותן באמצע. ואין מערבין לחצאין, אלא או כולה. יחד. או. יערבו. מבוי מבוי בפני עצמו. ואם היתה שלרבים והרי היא שלרבים ואין שם אלא פתח אחד מערבי' את כולה. מאן תנא דמערבא רשות הרבי' בכך, אמ' רב הונא בריה דרב יהו' ר' יהוד' היא, דתניא יתר על כן אמ' ר' יהוד' מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבי' עושה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין מערבין רשות הרב' בכך. פי' אין מתקנין אותה בכך אלא בדלתות ושיהו ננעלות בלילה כדאמ' בפרק קמא [ו' ע"ב]. ואין מערבין אותה לחצאין. פי' שיתחלקו חצי העיר לכאן וחצי העיר לכאן, שכיון שכל מבואות העיר פתוחין למבוי האמצעי וכולן יוצאין ובאין דרך שם רשות כולן שולטת בו, ואם לא יערבו כולן יחד אלא לחצאין אילו אוסרין על אילו, דומיא דחמש חצירות הפתוחות למבוי שאם לא ישתתפו כולן יחד אוסרין אילו על אילו. אלא או כולה יערבו יחד בלי שום שיור, שכיון שהיתה שליחיד אע"פ שנעשת שלרבים לא בעיא שיור כבתחילה, כדתנן במתני', אבל אילו היתה עיר שלרבים מתחילה היתה צריכה שיור או יערבו מבוי מבוי בפני עצמו. ואמרי' מאי שנא לחצאין דלא דאסרי אהדדי, מבוי מבוי בפני עצמו נמי אסרי אהדדי. ומהדר, הכא (הכא) במאי עסיקי' דעבוד דקה, וכדרב חסדא דאמ' רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו אינו אוסר על בני מבוי. פי' אחד מבני מבוי שיש [לו] יציאה וביאה במבוי ועשה לו פתח קטן לכותל חצירו שיצא משם לרשות הרבים, אינו אוסר על בני מבוי אע"פ שלא עירב עמהן, דאמרי' כבר נסתלק מן המבוי ומפתח זה רוצה לצאת, גם הנה אם אחד מן המבואות עשה דקה פתח קטן בחומת העיר לצאת משם נסתלק מלצאת ומלבוא דרך המבוי הגדול ואינו אוסר אותו. וזהו מבוי מבוי בפני עצמו לא על העירוב עונה אלא על הסילוק, שנסתלק לעצמו על ידי דקה שעשה לו בחומת העיר.
<h2>דף נט:</h2>
היתה שלרבים והרי היא שלרבי' ואין שם אלא פתח אחד מערבין את כולה. פי' רבותא נקט, אע"פ שהיתה מתחילה שלרבים וגם היא עכשיו של רבים ואין לה אלא פתח אחד אין המבוי שבאמצע רשות הרבי', כיון שאינו מפולש משער לשער וכיון שאין בו דין רשו' הרבי' רשאין לערב כל העיר (כל העיר) ביחד בלי שיור, דדווק' בשרשות הרבי' עוברת בתוכה בעיא שיור משום גזירה כדאמרן, אבל השתא שאינה רשו' הרבי' כולן יכולין לערב יחד. ר' זירא עירבה לכולה מתא דבי ר' חייא בר אשי ולא עביד לה שיור, אמ' ליה אביי מאי טע' עבד מר הכי, אמ' ליה דאמרו לי סבי דידה דרב חייא בר אשי הוה מערב לכולה מתא, ואמינא עיר שליחיד ונעשת שלרבים היא, אמ' ליה לדידי אמרו לי הנהו סבי אשפה הויא לה התם מחד גיסא (ואשתקילה השתא האשפה) [והשתא דאשתקילה אשפה] הויא לה כשני פתחים ואסיר. אמ' ליה לאו אדעתאי. פי' שני פתחים היו לעיר זה כנגד זה, אלא שהיתה האשפה כנגד פתח אחד ונסתם ואז היתה מותרת בלא שיור, ועכשיו שניטלה האשפה ויש לה ב' פתחי' והמבוי האמצעי הוא רשו' הרב' צריכה שיור.
בעא מיניה אמי בר אידא הרסנאה מרבה בר אבוה, סולם מיכן ופתח מיכן מהו, אמ' ליה הכי אמ' רב סולם תורת פתח עליו. פי' מצד אחד שלעיר היא פתח ומצד אחר כנגדו היה סולם קבוע, שהיו עולין מן העיר בחומה ויורדין דרך סולם אחר שהיה כנגדו חוץ לחומה ויוצאין לחוץ. ואמ' ליה ר' אבא דהכי אמ' רב שהסולם תורת פתח עליו, והוה ליה כשני פתחים מיכן ומיכן. והמבוי האמצעי צריך תיקון, ולגבי עירוב נמי צריכה שיור. אמ' להו רב נחמן לא תציתו ליה, הכי אמ' רב אדא בר אהבה סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו. פי' ותרוויהו לקולא. תורת מחיצה עליו כדאמרן. פי' בעיר שפתח מיכן וסולם מיכן נידון הסולם כמחיצה ולא כפתח, ואין המבוי האמצעי רשות הרבי' ואינה צריכה שיור. ותורת פתח עליו בכותל שבין ב' חצירות, רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים. פי' כותל שבין ב' חצירות ושתיהן פתוחות לרשות הרבים וכותל ביניהן, מערבין שנים ואין מערבין אחד, כדאמרן לקמן [ע"ו ע"א], ואם היה פתח ביניהן רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים. ואם לא היה פתח ביניהן, אלא היה סולם בכותל שבו היו עולין ויורדין מזו לזו, נידון כפתח, ואם רצו מערבין שנים יחד. והכי סלקא סוגיא דשמעתא, דסולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו ותרויהו לקולא.
<h2>דף ס.</h2>
פיס'. אלא אם כן עשו לה מחיצה כעיר חדשה שביהודה. תניא אמ' ר' יהוד' עיר אחת [היתה] ביהודה וחדשה שמה והיו בה נ' דיורין, אנשי' ונשים וטף, ובה משערין שיור לעיירות. — ר' שמעון אומ' שלש חצירות שלשני שני בתים. אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הל' כר' שמעון.
<h2>דף ס:</h2>
מתני'. מי שהיה במזרח ואמ' לבנו לערב במערב, או שהיה במערב ואמ' לבנו לערב במזרח, אם יש ממנו ולביתו אלפים ולעירובו יותר מיכן, מותר לביתו ואסור לעירובו. לעירובו אלפים ולביתו יותר מיכן, מותר לעירובו ואסור לביתו. הנותן את עירובו בעיבורה שלעיר לא עשה כלום, נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד. קס"ד מזרח מזרח ביתו מערב מערב ביתו, בשלמ' לביתו אלפים [אמה] ולעירובו יותר מיכן היינו דמשכחת לה דמטא לביתיה ולא מטא לעירוביה, אלא הימנו ולעירובו אלפים ולביתו יותר מיכן היכי משכחת לה. פי' כיון שהוא עומד למזרח ביתו ואמ' לבנו (שעירב) [שיערב] למערב ביתו, נמצא ביתו עומד בינו לבין עירובו, והיאך יתכן שיהיה קרוב לעירובו יותר מביתו. אמ' רב מי סברת מזרח מזרח ביתו מערב מערב ביתו, לא מזרח מזרח בנו ומערב מערב בנו. פי' והכי מיפרשא מתני', מי שהיה במזרח בנו (ומערב מערב בנו) ואמ' לבנו לערב לצד מערב שלו, וכגון שהיו עומדין שניהן לצד מערבה שלעיר ושניהן עומדין בשדה, אם יש הימנו ולעירובו אלפים ולביתו יותר מיכן, וכגון שהיה רחוק מן העיר יותר מאלפים אמה, מותר לעירובו ואסור לביתו. ואם יש לביתו אלפים ולעירובו יותר מיכן, כגון שהרחיק עירובו יותר מאלפים אמה מן האב, מותר לביתו ואסור לעירובו. וסיפא דתני במערב ואמ' לבנו לערב במזרח, יש לפרש כגון שהיו שניהן עומדין לצד מזרחה שלעיר, וכדרך שפירש' ברישא.
הנותן את עירובו בעיבורה שלעיר לא עשה כלום. פי' שבלא נתינת עירובו מהלך כל עיבורה של עיר ואלפים אמה חוץ לעיבורה שלעיר. ואם נתנו חוץ לתחו' מה שנשכר לצד צפונה שלעיר מפסיד לצד דרומה, שאם נתנו בסוף אלף אמה לצפון העיר מפסיד אלף לדרומה שלעיר, שהרי ממקום העירו' הוא מודד. ומקשה, חוץ לתחום ס"ד. פי' והתנן לעיל נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב. אלא אימא חוץ לעיבורה שלעיר.
מה שנשכר הוא מפסיד. מה שנשכר ותולא, והתניא הנותן את עירובו בעיבורה שלעיר לא עשה כלום, נתנו חוץ לעיבורה אפי' אמה אחת נשכר את האמה ומפסיד את העיר כולה, מפני שמידת העיר עולה למידת התחום. לא קשיא, כאן שכלתה מידתו בחצי העיר כאן שכלתה מידתו בסוף העיר. פי' אם היה עיר גדולה, או שהרחיק עירובו מן העיר עד שאין כל העיר נבלעת במידת אלפים אמה שלעירוב אז כל העיר עולה לו מן המניין. ואם נבלעת כל העיר בתוך אלפי' שלעירובו, כל העיר כולה היא לו כד' אמות ואינה עולה לו מן המניין. וכי הא דאמ' רב אידי אמ' ר' יהוש' בן לוי היה מודד ובא וכלתה מידתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, כלתה מידתו בסוף העיר נעשת כל העיר כד' אמות ומשלימין לו את השאר. וכן הלכה.
<h2>דף סא.</h2>
אמ' רב נחמן מאן דתני אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה לא אשתבש, ומאן דתני ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה לא משתבש. מאן דתני אנשי לא משתבש, מוקים לה בנותן. פי' כדתני במתני', שאם אנשי עי' קטנה נתנו את עירובן בעיר גדולה, שהיתה קרובה לה בתוך אלפים אמה, כל העיר היא לו כד' אמות. מאן דתני אין אנשי לא משתבש, מוקים לה במודד, וחסורי מיחסרא והכי קתני, אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. פי' כגון שלא עיריבו אלא הן קרובות זו לזו, ואנשי עיר קטנה מידת אלפים שלה היא כלה בחצי עיר גדולה, הילכך אין מהלכין את כולה אלא עד מקום שכלין אלפים אמה שלה. ואנשי עיר גדולה כלתה מידתן בסוף העיר, שכל עיר קטנה נבלעת בתוך האלפים שלה, הילכך כל העיר כולה היא להם כד' אמו' ואין עולה להם מן המידה. בד"א במודד, אבל מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה, או מעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אמ' רב הונא עיר היושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה דקה ד' אמות מודדין להן משפת הנחל ואם לאו אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן. פי' עיר היושבת על שפת העמק, שהוא גיא עמוק והוא לעיר כמין חומה, אם יש לפניה דקה מחיצה שלד' אמות גובה על פני כולה מודדה משפת הגיא, כשאר עיירות שמודדין מחומת העיר, ואם לאו כיון דבעיתא תשמישתיהו לא הוי יישוב קבוע והוו להו כיושבי צריפין שמודדין להן אלא משפת בתיהן.
מתני'. אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. כיצד, מי שהיה מעיר גדולה ונתן עירובו בעיר קטנה, או מעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ר' עקיב' או' אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אמ' להם ר' עקיבה, אי אתם מודין לי בנותן את עירובו על פי מערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין, אבל בזמן שיש בה דיורין מהלך את כולה וחוצ' לה אלפים אמה. נמצא קל תוכה מעל גבה. ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה, אפי' סוף מידתו כלה במערה. פי' נמצא קל תוכה שלמער' שיש בה דיורין מעל גבה שאין בה דיורין, שאילו נתנו על גבה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ולמודד שאמרו כול', אע"פ שחלוקין חכמ' על ר' עקיב' בנותן את עירובו בעיר לומר שכל העיר היא לו כד' אמות, מודין הן בבא מעיר אחרת או ממקום שביתתו וכלתה מידתו שלאלפים פסיעות בינוניות אפי' במערה שלדיורין, שאינו נכנס לה יותר ממידתו כלום.
<h2>דף סא:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל שבת בעיר חריבה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. הנותן את עירובו בעיר חריבה אין לו ממקו' עירובו אלא אלפים אמה, ר' אלעז' או' אחד השובת ואחד הנותן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. תנן, אמ' להם ר' עקיבה אי אתם מודין לי בנותן את עירובו במער(כ)ה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין כול', כי אין בה דיורין מיהת מודו ליה. פי' אלמא נותן עירובו בעיר חריבה, לרבנ' אין לו ממקום עירובו אלא אלפי' אמה. ומהדר, לא תימא שאין בה דיורין אלא אימא שאינה ראויה לדירה. ומסתבר' דהיל' כשמואל דדייקא מתני' כוותי', ודר' אלעזר שינויא בעלמ' הוא ולא סמכינן עליה. מר יהוד' אשכחינהו לבני מברכתא דקא מותבי עירובא בגו כנישתא דאבי גובר, אמ' ליה גויוה כי היכי דלישתרו לכו טפי, אמ' ליה פלגאה בעירובין לית דחש לה לדר' עקיב'. פי' בית הכנסת גדול היה וכולו מובלע באלפי' [אמה] שלתחום מברכתא והיו בה דיורין, ומש' הכי לא חשו להכניסו יותר בפנים שבבית הכנסת הוא להם כד' אמות.
הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב, הרי זה אוסר עליו. ר' אליעז' בן יעקב או' לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. אמ' רבן גמלי' מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם, ואמ' לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. ר' יהוד' אומרה בלשון אחרת, מהרו ועשו כל צורכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. פי' מי שאינו מודה בעירוב אמרן לעיל בפרק בכל מערבין כותי, הרי זה אוסר עליו עד שישכור ממנו. מעשה בצדוקי אחד כול', קסבר רבן גמליאל דצדוקי דינו כישראל לבטל רשות, ולא דמי לכותי, שהכותים הם גירי אריות והם גוים, אבל צדוקי יש' רשע הוא ויכול לבטל. ואמ' לנו אב(ה)[א] מהרו והוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי ויאסור עליה, מפני שיכול לחזור מביטולו כל זמן שלא החזיקו בני המבוי, אבל לאחר שכבר החזיקו אינו יכול לחזור בו. ר' יהודה אומרה בלשון אחרת, מהרו ועשו כל צורכיכם במבוי מבעוד יום עד שלא יוציא ויאסור עליכם, שאע"פ שהחזיקו בני מבוי קסבר ר' יהוד' שיכול הוא לחזור בו.
<h2>דף סב.</h2>
ואמרי', בשלמא ר' מאיר קסבר דירת גוי שמה דירה לא שנא חד ולא שנא תרי, אלא ר' אליעזר בן יעקב מאי קסבר, אי קסבר דירת גוי שמה דירה אפי' חד נמי ליסר, ואי קסבר לאו שמה דירה אפי' תרי נמי לא ליסרו. ואסיק', דכול' עלמ' דירת גוי לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קמפלגי, ר' אליע' בן יעקב סבר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי ישר' דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד יש' דלא שכיח דייר לא גזרו בהו רבנן. ור' מאיר סבר זמנין דמקרי ודיירי, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקו' גוי ואין ביטול רשות מועיל עד שישכיר, וגוי לא מוגר אילימ' משום דקסבר גוי דיל' אתי ישר' לאחזוקי ברשותי, אי משום דחייש לכשפים. פי' דאמ' למה השכיר ממני בדבר מועט, שמא כשפים יעשה לי.
<h2>דף סב:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל הל' כר' אליעזר בן יעקב. אמ' ליה אביי לרב יוסף הא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' אליעז' בן יעקב, וקיימ' לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, מהו לאורויי במקום רביה. אמ' ליה ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא רביה ולא אורי לי. פי' בכותחא יש נסיובי דחלבא, והביצה הוא דבר ברור שאינה מין בשר ומותר לאוכלה בחלב.
<h2>דף סג.</h2>
רבינא סר סכינא בבבל, אמ' ליה רב אשי מאי טע' מר עבד הכי. פי' לבדוק סכין שלא ברשותי. אמ' ליה אנא לגבי מר תלמיד חבר אנא. ותלמיד חבר שלא בפניו מותר, דרב אשי הוה במתא מחסיא והוא בדק בשאר בבל. אמ' רבא וצורבא מרבנן חזי לנפשיה. רבינא איקלע למחוזא אייתי אושפיזכנ' סכינא וקא מחוי ליה, אמ' ליה זיל אמטייה לגבי דרבא, אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דרבא דאמ' רבא וצורבא מרבנן חזי לנפשיה, אמ' ליה אנא מיזבן זביננא. פי' [כי] אכילנא מהאי בשרא בדמי זביננא מינך, הילכך לאו לנפשאי הוא אלא כשאר טבחא הוית לי. אמ' רבא ולאפרושי מאיסורי אפי' בפני רבו שפיר דמי. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דהוה קא קטר חמריה בצנייתא בשבתא, רמא ליה קלא, לא אשגח ביה, אמ' ליהוי ההוא גברא בשמתא, אמ' ליה רבינא לרב אשי כי האי גוונא (כי) [מי] מיחזי כאפיקרותא, אמ' ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. אמ' רבא בפניו אסור וחייב מיתה, שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה.
<h2>דף סג:</h2>
אמ' רב ברונא אמ' רב, כל הלן בקעילה שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכת' או' נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. אמ' רב יוסף לא נצרכה אלא אפי' באשתו נידה.
<h2>דף סד.</h2>
ההוא מבואה דהוה דייר בה המן בר רסתק, אמרו ליה אוגר לן רשותך, לא אוגר להו. אמ' רבא ליזיל חד מיניהו ולישאיל מיניה דוכתא וליתיב ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו. ואמ' רב יהוד' אמ' שמו' אפי' שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. פי' אם היה ישר' שכירו או לקיטו שלגוי, שמלקט תבואותיו ודר בביתו שלגוי, מערב עם בני החצר ודיו, וכאילו כל הבית שלו חשבינן ליה. אמ' ליה אביי לרב יוסף היו חמשה שכירין ולקיטין. בבית הגוי, צריכין כולן ליתן עירוב, דחשבי' להו כולם כבעלי בתים אילא. אמ' ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר. גופה אמ' רב יהודה אמ' שמואל אפי' שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. אמ' רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא. ואמ' רב יהו' אמ' שמואל שתה רביעית יין אל יורה. אמ' רב נחמ' בר יצחק לא מעליה הא שמעתא, דהא אנא כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. אמ' ליה רבא מאי טע' עבד מר הכי, והאמ' ר' אחא בר חנינ' מאי דכת' ורועה זונות יאבד הון, כל האו' שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה שלתורה, אמ' ליה הדרי בי. אמ' רבה בר הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור, שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך, שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך.
<h2>דף סד:</h2>
אמ' רמי בר חמא דרך מיל ושינה כל שהיא מפיגין את היין. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שהדרך ושינה משכרתו. אמ' רבה אמ' רב נחמן מתירין נדרים בין רכוב בין מהלך בין עומד בין יושב. אין מעבירין על האוכלין, אמ' ר' שמע' בן יהוצדק לא שנו אלא בדורות הראשני', שאין בנות יש' פרוצות בכשפים, אבל בדורות האחרונים שבנות יש' פרוצות בכשפים מעבירין. תנא, שלימין מעבירין פתיתין אין מעבירין. שאין עושות כשפים אלא בככרות שלימין.
<h2>דף סה.</h2>
תניא שיכור ממכרו ממכר ומקחו מקח. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו שלדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה. אמ' ר' חנינה לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו שללוט, אבל הגיע לשכרותו שללוט פטור מכלום.
<h2>דף סה:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב, יש' וגוי בפנימית וישר' בחיצונה, בא מעשה לפני ר' ואסר. דהוו להו שני ישראלים אוסרין זה על זה, ואפילו עיריבו הגוי אוסרן עד שישכרו ממנו. בעא מיניה ר' אלעזר מרב, ישר' וגוי בחיצונה ויש' בפנימית מהו, התם דדייר יש' וגוי בפנימית וישר' בחיצונה דמירתת גוי, דסבר דיל' אתי יש' ואמ' לי יש' דהוה בהדך היכן הוא, אבל הכא אי אמ' ליה היכא הוה, אמינא ליה נפק, אזל ליה, או דיל' הכא נמי מירתת סבר השתא נפיק ואתי וחזי לי. אמ' ליה תן לחכם ויחכם עוד. ריש לקיש ותלמידי דר' חנינה איקלעו לההוא פונד(ו)ק דלא הוה שוכר והוה משכיר. פי' הגוי השכיר כבר הפונדק שלו לגוי אחר, ולא היה שם גוי השוכר, (שיהיה) [שהוא] בעל הפונדק עד זמן ששכרו, אלא היה שם המשכיר. אמרו מהו למיגר מיניה. היכא דלא מצי מסלק ליה. משכיר לשוכר. לא תיבעי לך. דהא לא מצי מסלק ליה, והילכך לא מצי משכי' לאוגורי ליש'. אלא כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי, כיון דמצי מסלק ליה אגריהו מיניה, או דיל' השתא מיהת לא סלקיה. אמ' להו ריש לקיש נשכור, ולכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, באו ושאלו לר' אפס אמ' להם יפה עשיתם ששכרתם. ר' חמא ביר' יוסי ור' חייא בר אבא ור' אסי איקלעו לההוא פונדק, אתא גוי מריה דפונדק בשבת, אמרי מהו למיגר מיניה. בשבת'. שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או דיל' שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות בשבת אף שוכר בשבת, אמ' להו רב חמא בר יוסף נשכור, רב אסי אמ' לא נשכור, אמ' להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן נשכור, אתו ושאלו לר' יוחנ' אמ' להן יפה עשיתם ששכרתם. והאמ' ר' יוח' שוכר כמערב דמי, מאי לאו מה מערב מבעוד יום אף שוכר נמי מבעוד יום. לא, כי קאמ' ר' יוח' שוכר כמערב דמי לקולא קאמ'. מה מערב אפי' פחות משוה פרוטה אף שוכר נמי אפי' בפחות משוה פרוטה, ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו. פי' אם היה שכירו ולקיטו יש' מערב, ואם היה גוי שוכר. ומה מערב חמשה שרויין בחצר אחת אחד שוכר על ידי כולן.
<h2>דף סו:</h2>
אמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. פי' דדווק' בחצר ניתקן הביטול, שכיון שלא עיריבו אם לא יבטל יאסור אותן, לפיכך ניתקן הביטול. אבל מחצר לחצר לא יועיל הביטול, אלא אילו משתמשין בחצירן ואילו בחצירן, וכיון שאין אוסרין אילו את אילו לא ניתקן בהן ביטול. ואין ביטול רשות בחורבה. פי' חורבה שבין שני בתים ושניהן משתמשין בה, אע"פ ששניהן אוסרין זה על זה אם לא עיריבו לא ניתקן שם ביטול, משום דלא קביעא תשמישתא, דחרבה כמו תשמיש החצר, ויכולין להתאפק מתשמיש החורבה מה שאין יכולין להתאפק מתשמיש החצר. ור' יוחנ' אמ' יש ביטול רשות מחצר לחצר ויש ביטול רשות בחורבה. וקיימלן דשמואל ור' יוח' הל' כר' יוחנ'.
<h2>דף סז.</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל (מי) [גוי] שיש לו ארבעה על ארבע' פתח פתוח לבקעה, אפי' מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי אינו אוסר על בני מבוי, מאי טע' בההוא טפח דמייחד ליה בההוא ניחא ליה טפי. איבעיא להו פתוח לקרפף מהו. פי' שהוא מוקף מחיצות ואין אוירו מרובה. ת"ש דאמ' רב חנן בר אמי משמיה דאולפנא אפי' פתוח לקרפף. פי' שקיבל מרבותיו. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו גוי בית סאתים אוסר, יותר מבית סאתים אינו אוסר. יש' בית סאתים אינו אוסר, יותר מבית סאתים אוסר. פי' גוי שיש לו פתח לקרפף בית סאתים ופתוח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי, דאוירא דקרפף לא נפיש, אבל יותר מבית סאתי' נפיש אוירא ובההוא ניחא ליה ואינו אוסר. ויש' שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי ושכח ולא עירב למבוי, אם קרפף בית סאתים הוא שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי, אע"ג דלגבי גוי חשיב זוטר, לגבי ישראל נפיש, דהא בשבת ליכא הוצאת משואות יתירין וסגי בהכי דנפיש אויריה ממבוי, אבל יותר מבית סאתים דכרמלית הוא, וכגון שלא הוקף לדירה, כיון דאסיר לאשתמושי לא ניחא ליה ואוסר אבני מבוי.
<h2>דף סז:</h2>
אמ' עולא אמ' ר' יוח' קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו. מרשו' הרבי'. חייב, מאי טע' מחיצות הן אלא שמחוסרת דיורין. פי' אע"ג דחשיב כרמלית לגבי לטלטל בתוכו זהו מדרבנ', אבל מדאורייתא רשו' היחי' גמורה הוי. תניא, סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, פחות מיכן מטלטלין. פי' אם לא היה גבוה עשרה הוה ליה כרמלית ומטלטלין ממנו לים בתוך ד' אמות, דאידי ואידי כרמלית הוו.
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. פי' היו צריכין חמין כדי לרוחצו ולחזקו בהן שיוכל לסבול צער המילה, כדאמ' בפרק אילו דברים בפסח [פסחים ס"ט ע"א] הכל אצל מילה חולין הן, שאפי' קטן בריא הוא צריך חמין להברותו ולחזקו כדי שיוכל לסבול צער המילה. אמ' רבה לייתו ליה חמימי מיגו ביתאי. אמ' ליה אביי והא לא עיריבו, ליסמוך אשיתוף הא לא שיתיפו. פירש המורה והתינוק היה בבית אחר באותו חצר. ואינו נראה לי, דאי חצר אחת הואי אע"ג דלא עיריבו יכול לבטל רשותו. ואע"ג דתנן [ס"ט ע"ב] ביתו אסור לו ולהם, טע' משו' דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, אבל היכא דגלי דעתיה שגם רשות ביתו ביטל, הא פשיט ליה אביי לרבא בשילהי עושין פסין [כ"ו ע"ב] דבין לרבנ' ובין לר' אליעזר היכא דגלי גלי. משום הכי נראה לי דב' חצירות הוו, וסבירא להו לאביי ורבא כשמואל דאמ' אין ביטול רשות מחצר לחצר. אמ' ליה זיל אימא ליה לגוי דניזיל ונייתי ליה. אמ' ליה אביי בעאי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף, דאמ' רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמרי' בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדי' מעשה, בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. בתר הכי אמ' ליה מאי בעית לאותוביה למר, אמ' ליה הזאה שבות ואמירה לגוי שבות. מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת. אמ' ליה ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה. פי' אע"פ שהזאה שבות ואמירה לגוי שבות, אין שבות דאמירה דומה לשבות דהזאה, דשבות דהזאה וכיוצא בה היא שבות שיש בו מעשה על ידי יש', וכיון שעל ידי יש' הוא נעשה אין או' לי עשה איסור דרב' כדי לקיים פסח שיש בו כרת, אלא חכמ' העמידו דבריהן במקום כרת. וכן נמי להביא אוזמל או מים חמין על ידי יש' בחצר שלא עיריבו תדחה המילה, אע"פ שהיא מצוה שיש בה כרת, ואל ידחה שבות דרבנן. אבל שבות דאמירה אין בו מעשה על ידי ישראל אלא דיבור בעלמ', שהוא אומ' לגוי ועושה. ואע"פ שאותו הדיבור אסור משום שבות כיון שאין בו מעשה היקלו בו חכמ' ונדחה [ש]הוא במקום מצוה, דהכי אמרי' בפרק קמא דגיטין [ח' ע"ב] הקונה שדה בסוריא כותבין עליו אונו אפי' בשבת, ומתמהי' בשב' ס"ד כדאמ' רבה כל דבר שאין בו סכנה אומ' לגוי ועושה, הכא נמי או' לגוי ועושה, ואע"ג דאמירה לגוי שבות, משום יישוב ארץ יש' לא גזור רבנן. והשתא בעבור סוריא שאינה ארץ יש' גמורה דכיבוש יחיד לאו שמיה (יחיד) [כיבוש], אלא שחכמ' השוו אותה לעניינין מיוחדין כארץ יש', כדאמ' התם אמו' רבנן משום יישוב ארץ ישראל דוחין שבות דאמירה שלגוי ואו' לו לכתוב אונו אפי' בשבת, לגבי מילה דאיסור כרת לא כל שכן שהוא מותר לומ' לגוי להביא חמין בשבת, עיין בערך נ"ז בספר המכריע.
<h2>דף סח.</h2>
ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, אמ' רבא לישיילוה לאימיה דינוקא אי צריכא חמין ליחים ליה גוי אגב אימיה. פי' דהכי אמרי' בפרק מפנין [שבת קכ"ט ע"א] דאחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא על ידי ארמאי, והוא הדין נמי אם לא היתה אמו צריכה היו מחממין על ידי גוי בעבור הקטן, אלא כל כמה דמצינן להדורי אהיתירא מהדרינן, ואילא עבדי' על ידי גוי, כדאמרן דשבות דאמירה דגוי נדחה במקום מצוה. ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, אמ' להו רבא פנו לי מאניי מבי גברי לבי נשי ואיתיב התם ואבטל להו האי חצר. פי' בחצירו שלרבא היו חמין, והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת, ופתח ביניהן ולא עיריבו החצירות יחד, ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם, ובי גברי היה פתוח לחצר, ותנן במתני' [ס"ט ע"ב] המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהאי לא דידיה היא, הילכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר, והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצירו לבני האחרת, ויביאו החמין מחצירו לחצירן. וכל זה המעשה עשה רבא כדי שיעשה הדבר בהיתר, שלא נדחה אפי' שבות דרבנן. אבל אי לא הוה מצינן למיעבד בהיתירא, כגון שהיו שנים בחצר התינוק שלא עיריבו שאינו מועיל לבטל להן רשותן בני חצר זו, כדתנן לקמ' [שם] היו שנים אוסר' זה על זה שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות, הכי נמי דהוה שרי לאייתויי על ידי גוי, דהא לאייתויי על ידי גוי בחצר שאינה מעורבת ליכא מאן דפליג דשרי, ולא הוה מהדר אלא למיעבד בהיתירא כדי שלא נדחה שום שבות. אמ' ליה רבינא לרבא והאמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, אמ' ליה אנא כר' יוח' סביר' לי, דאמ' יש ביטול מחצר לחצר. ורבה דלא עבד הכי סביר' ליה כשמואל, דאמ' אין ביטול רשות מחצר לחצר כדכתבית לעיל. אמ' ליה רבינא לרבא ואילא סביר' ליה למר כשמואל נינח מר אדוכתיה וליבטיל להו מר וליהדרו אינהו וליבטלו ליה למר, דהא אמ' רב מבטלין וחוזרין ומבטלין, אמ' ליה אנא בהא כשמואל סביר' לי, דאמ' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כחוכא וטללא. ואע"ג דרב ושמואל היל' כרב באיסורי, כיון דרבא דהוא בתרא קאי כשמואל היל' כוותיה ואין מבטלין וחוזרין ומבטלין.
<h2>דף סח:</h2>
פיס', אמ' רבן גמל' מעשה בצדוקי אחד כול', צדוקי מאן דכר שמיה, חסורי מיחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כגוי, רבן גמליאל אומ' אינו כגוי, ומעשה בצדוקי אחד כול'. פי' תנא קמא סבר כיון שהצדוקי אינו מודה בעירוב דינו ככותי והרי הוא כגוי שאינו בר ביטול וצריך לשכור ממנו, ורבן גמליאל סבר ודאי כותי הוא כגוי ולאו בר ביטול הוא משום דכותים גירי אריות הן, אבל צדוקי ישר' רשע הוא ואינו כגוי ובר ביטול הוא. וקיימ' לן יחיד ורבים הל' כרבים, וצדוקי הרי הוא כגוי.
<h2>דף סט.</h2>
תניא מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד אוסר, דברי ר' מאיר, ר' יהודה או' במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר. פי' מי ששכח ולא עירב וביטל רשותו לבני המבוי, קודם שהחזיקו בני המבוי להוציא כלים במבוי יכול לחזור בו מביטולו ולאסור עליהם, אבל לאחר שהחזיקו בני מבוי במבוי אינו יכול לחזור מביטולו ואינו אוסר עליהן.
<h2>דף סט:</h2>
תניא ישראל מומר (ו)המשמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק אינו נותן רשות ואינו מבטל רשות, מפני שאמרו יש' נותן רשות ומבטל רשות ובגוי עד שישכיר, כיצד. יש' נותן רשות. אומ' לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך, קנה ואינו צריך לזכות. פי' אין צריך לזכותו בקניין סודד, אלא בדיבור בעלמ' קנה.
מתני'. אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרי' לו ולהם, נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין. היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. פי' כגון שביטל להן רשותו, (הילכך) לפיכך הן מותרין לטלטל מבתיהן לחצר. אבל ביתו אסור בין לו ובין להם, לו אסור שהרי החצר אינו שלו, ולהם נמי אסור שאע"פ שביטל להם רשותו מסתמא רשות חצירו ביטל להם, אבל לא ביטל להם רשות ביתו, והילכך הן אסור' לטלטל מביתו לחצר. ושלהם מותרין לו ולהם, הבתים שלהן הן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהן וחצר רשות אחת הן, ואע"פ שהוא משתמש ומוציא מבתיהן לחצר לאו מיהדר ומישקל רשותיה הוא, דכיון דמיביתיה לא מפיק הוי כאורח לגביהו, כאילו אכסנאי בעלמ' שנכנס לחצר ומטלטל מבתיהן לחצר.
מתני'. מאימתי נותנין רשות, בית שמי או' מבעוד יום ובית הלל או' משתחשך. מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוס', דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומ' במזיד אוס' בשוגג אינו אוסר. פי' בית שמי סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא, שמקנה רשות לחבירו, ומיקנא רשות בשבתא אסור. ובית הלל סברי ביטול רשות אסתלוקי הוא, ואסתלוקי בשבת שפיר דמי. (פיס'). מי שנתן רשותו כול'. פי' מי ששכח ולא עירב וביטל להם רשותו וחזר והוציא מביתו לחצר אפי' בשוגג אוסר עליהן, דמאי דיהיב ליה הדר שקליה. ור' (מאיר) [יהודה] סבר אם עשה במזיד אז ודאי חזר בו מביטולו ואוסר, אבל בשוגג אינו אוסר, ובמזיד נמי דאוסר כגון שלא החזיקו בני חצר להוציא כליהן בחצר לאחר חשיכה, אבל אם החזיקו אינו יכול לחזור בו כדאמרן לעיל. וקיימלן כר' יהודה, דדווקא במזיד אוסר [אבל] בשוגג אינו אוסר.
נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורי'. הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל נעשה עתה רשותו. ודווקא מביתו מותר להוציא לחצר, אבל לא מבתיהן, שאע"פ שביטלו לו רשותן, רשות חצירן ביטלו להיות שלו ולא בתיהן, והילכך אסור לטלטל מביתם לחצירו. והן אסורין, לא מיבעיא מבתיהן לחצר שהרי זה אוסרן, אלא אפי' מביתו שלזה הן אסורין, ואע"פ שביטלו לו רשו' חצירן ונמצא שהכל שלו והן כאורחין וכאכסנאין, אסורין הן, דחד לגבי חמש' הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוו אורחין, ולא מסתלקי לגמרי מן החצר. ועכשיו כשמוציאין מביתו לחצר נמצא שהן מטלטלין מרשות לרשות, דנהי דמועיל ביטולן להסתלק מן החצר כדי שלא יאסרו על זה שלא עירב עמהן, אבל אינן מסתלקין לגמרי שיהא כל החצר שלזה והם יהיו כאכסנאין ויהיו מותרין לטלטל מביתו שלזה לחצר. אבל האחד הוא מסתלק סילוק גמור, בין שלא לאסור על בני החצר ובין שיהא הוא מותר להוציא מבתיהן לחצר, שלא נשתייר לו שום שיור בחצר. ודייק', שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין. פי' דקס"ד ארישא קאי, דאמרו שהוא ביטל להן רשותו, ועוד חזרו הן וביטלו לו רשותן בו ביום, ומהדר, לא, הכי קאמ' נתנו לו רשותן מעיקרא, ולאו ארישא קאי.
היו שנים. ששכחו ולא עיריבו עם השאר וביטלו להן חביריהן רשותן, אוסרין זה על זה, שנמצ' שהחצר הוא שלשניהן, וכיון שלא עיריבו אוסרין זה על זה. ואמרי' פשיט'. פי' כיון דשנים הן שלא עיריבו לא יהא אלא כל החצר שלהן, הלא הן אוסרין זה על זה. ומהדר, לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה, מהו דתימא לישתרו, קמ"ל. פי' לאחר שביטלו להם רשותן חזר האחד וביטל הכל לחבירו, בין חלקו ובין החלקים שנתנו לו שאר בני החצר, מהו דתימ' לישתרי ההוא חד דהוה ליה כאילו כולן ביטלו מתחילה רשותן אצלו, קמ"ל דלא, שכיון שאין כל החצר שלו אלא אחרים הקנו לו לא קנאו קיניין גמור שיוכל להקנותו לחבירו, דדווק' חלק חצירו שהוא שלו קניין גמור אדם יכול להקנות לחבירו, אבל מה שהקנו לו אחרים לפי שעה כדי שיהא מותר לטלטל בחצר אינו יכול להקנותו לחבירו.
<h2>דף ע.</h2>
שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. הא תו למה לי, לא צריכא אע"ג דאמרו ליה לחד קני על מנת להקנות. פי' אע"פ שהרשו אותו בפירוש שיקנה לחבירו, לא קנה לא הוא ולא חבירו כיון ששניהם לא עיריבו. בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו צריך לבטל לכל אחד ואחד. אמ' ליה צריך לבטל לכל אחד ואחד. פי' כבר אמרו לעיל בשלהי עושין פסין [כ"ו ע"א] דהויא פלוגת' דר' אליעזר ורבנ', דר' אליעז' סבר אין צריך ורבנ' סברי צרי' לבטל לכל אחד ואחד, ורבה פשיט ליה לאביי כרבנן, וכן היל'.
בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות. פי' כגון ששכח אביו ולא עירב, ומת בשבת ולא ביטל רשותו, מהו שיבטל היורש. היכא דאי בעי לערב מאיתמל מצי מערב בטולי נמי מצי מבטל, אבל האי כיון דאי בעי לערב מאיתמל לא מצי מערב בטולי נמי לא מצי מבטל, או דיל' יורש כרעא דאבוה הוא. אמ' ליה אני אומ' מבטל, והני דבי שמואל תנו אינו מבטל. והיל' כרב נחמן.
<h2>דף עא.</h2>
מתני'. בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב. לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. ר' שמע' אומ' אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. פי' בעל הבית שהיה שותף עם השכינים שלו שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתופי מבואות. לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, אלא סומכין על אותו השיתוף ומטלטלין במבוי בלא שיתוף אחר. אבל אם היה שותף לזה ביין ולזה בשמן אין זה שיתוף אחד כיון שאינן מתערבין, וצריכין שיתוף אחר. ר' שמע' או' אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב, כדבענן לפרושי טע'.
אמ' רב ובכלי אחד. פי' אם היה שותף עם זה בכלי אחד וכן עם זה בכלי אחד, אז הן סומכין עליו משום שיתוף. אבל אם זה היה יינו בכלי אחד וזה בכלי אחר ונשתתפו בו, כיון שהוא חלוק לשני כלים לא הוי (כלים) שיתוף, ואע"ג דאמרי בית הלל בפרק מי שהוציאוהו [מ"ח ע"ב] עירוב הנתון בשני כלים כשר, התם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו אותו ומליוה למנא ואייתר, אבל הכא דלאו לשם שיתופי מבואות גבו אותו אי הוי בכלי אחד אין אילא לא. אבל מיהו לא בענן שכולן ישימו היין בכלי אחד, דאם כן מאי האי דקתני לזה ביין ולזה ביין, דמשמע שעם זה שיתף בפני עצמו ועם זה שיתף בפני עצמו, אלא זהו בכלי אחד שעם זה ששיתף שמו שניהן בכלי אחד, ולאפוקי שאם היה יינו שלזה בכלי אחד ויינו שלזה בכלי אחד ונשתתפו באותו היין, שאינו מועיל עד שישימו בכלי אחד. ואע"פ שלא שיתיפו כולן ביחד, אלא זה עם זה וזה עם זה, רואין אותו כאילו כולן שיתיפו יחד, כיון שכולן נשתתפו ביין. אבל אם נשתתף עם זה ביין ועם זה בשמן, כיון שהן שני מינין אין זה שיתוף המחברן, וצריכין לערב עירוב אחר.
ר' שמע' פליג ואמ' דאין צריכין לערב. ומתמ', ואפי' לזה ביין ולזה בשמן. פי' והא (לה) [לא] מיערבי שפיר, והאיך סומכין על השיתוף הזה. ואמ' רבה הכא במאי עסיקי' בחצר שבין שני מבואות, ור' שמע' לטע' דלא גזר. פי' ודאי בחצר אחת או במבוי אחד לא יועיל לזה ביין ולזה בשמן, אלא הכא בחצר שבין שני מבואות עסיק', ועם זה נשתתף ביין ועם זה בשמן, ושני עירובין הן, ור' שמעון לטע' דאמ' חצר אחת יכולה לערב עם שני מבואות, ואע"פ שלא שיתיפו שני המבואות יחד, הכא נמי אע"פ שאין השיתוף יחד מחובר ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהן, ולא גזרי' דיל' אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה. דתנן אמ' ר' שמע', למה הדבר דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו כול', כדכתבינ' לעיל בפרק מי שהוציאוהו [מ"ה ע"ב]. ותנא קמא סבר דווקא אם עיריבה חצר האמצעית עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה ביין, שיכולין להתחבר כולן ולסמוך עליו כיון שהוא מין אחד, אז אינן צריכין לערב עירוב אחר, אלא סומכין עליו משום שיתוף ורואין אותן כאילו כולן נשתתפו יחד. אבל עם עיריבה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן, ששני מבואות החיצונין אינן יכולין לסמוך בשיתוף זה, שהרי הם שני מינין חלוקין, אפילו חצר האמצעית שעיריבה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן לא הועיל לה, גזירה דיל' אתו לאפוקי מאני דמבוי זה למבוי אחר. ור' שמע' סבר אע"פ ששני המבואות החיצונים אינן יכולין לסמוך בשיתוף זה מפני שהן שני מינין, החצר עם כל אחד ואחד מותרת, שעם מבוי זה במין אחד עיריבה ועם מבוי זה נמי במין אחר עיריבה, ושני המבואות אסור' זה עם זה.
<h2>דף עא:</h2>
רב יוסף אמ' בפלוגת' דר' יוחנ' בן נורי ורבנן קמיפלגי, דתנן שמן שצף על גבי היין שלתרומה ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, ר' יוחנ' בן נורי או' שניהן חיבור זה לזה. פי' לעולם במבוי אחד פליגי, דתנא קמא סבר דווק' כשנשתתף לזה ביין ולזה ביין אע"פ שלא נשתתפו יחד יכולין לסמוך עליו ולומר נסמוך על אותו היין, ואע"פ שאינו מעורב מפני שיכול להתערב, אבל לזה ביין ולזה בשמן שאינן יכולין להתחבר אין סומכין עליו. ור' שמע' סבר אפי' יין ושמן נמי יכולין להתחבר, ומה לי שמן ויין מה לי יין ויין.
תניא מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין. פי' דעירוב משום דירה הוא, כדאמ' במי שהוציאוהו [מ"ט ע"א], ודירתו שלאדם אין לבו נמשך אלא לאחר פיתו. ומשתתפי' במבוי. ביין, דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים, וחצירות לאו דירה הוו. ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. דכל שכן דחשיב טפי. מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עיריבו, דברי ר' מאיר. וחכמ' אומ' או מערבין או משתתפין. פי' ר' מאיר סבר אע"פ שעיריבו בחצירות, בין כל חצר עם בתיה בין החצירות זו עם זו צריכין להשתתף במבוי, שעירובי חצירות מתיר בפנים אבל לא בחוץ במבוי, ואם נשתתפו במבוי דין הוא שיהו מותרין גם בחצירות, שכיון שעיריבו ונתחברו מבחוץ כל שכן בפנים, אלא משום גזירת התינוקות אמרי' שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב. וחכמ' סברי שהעירוב מתיר גם המבוי, או השיתוף מתיר גם החציר'. אמ' רב' יהוד' אמ' רב הל' כר' מאיר.
<h2>דף עב.</h2>
מתני', חמש חבורות ששבתו בטריקלין אחד, בית שמי אומ' עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומ' עירוב אחד לכולן. ומודין בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. פי' שבתו בטריקלין אחד וחלקוהו לחמשה, וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכין לערב עם שאר בני חצר. בית שמי או' רשותיהן חלוקין, וצריכין כל חבורה וחבורה ליתן פת בעירוב החצר, דהוו להו כה' בתים, והוא הדין דאם באו להוציא מרשות זו לרשות זו צריכין עירוב ביניהן. ובית הלל סברי אין חילוק רשות במחיצה זו, כדנפרש לקמ', הילכך עירוב אחד לכולן. ובתוך הטריקלין נמי מוציאין מזו לזו בלא עירוב, שהטריקלין מחברן, וכיון דביניהן אין צריכין עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן, ואמ' לקמ' חמשה שגבו את עירובן, כלומר שדרין בה' בתים בחצר ועיריבו ביניהן והוו להו חד, ואם באין לערב עם אחרים עירוב אחד לכולן. ומודים שאם מקצתן שרויין כול', דהוו להו כה' בתים, ולא דמו לה' שגבו עירובן, שהרי לא עיריבו ביניהן.
<h2>דף עב:</h2>
תניא, אמ' ר' יהוד', הסבך. פירו' מתקן סבכות שבראשי הבנות. לא נחלקו בית שמי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ועל מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמי או' עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומ' עירוב אחד לכולן. פי' בית שמי סברי כיון שיש שיעור מחיצה ביניהן שגבוהה עשרה, אע"פ שאין מגיעות לתקרה משויא להו כה' בתים, ובית הלל אומ' כיון שלפי שעה עשאום ואין מגיעות לתקרה לא חשיבי לחלקן בה' בתים. אמ' רב נחמן הלכה כר' יהודה הסבך.
מתני'. האחין שהן אוכלין על שולחן אביהם וישינין בבתיהם, צריכין עירוב לכל אחד ואחד. לפיכך אם שכח אחד מהן ולא עירב מבטל רשותו. אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין דיורין עמהן בחצר, אינן צריכין לערב. פי' כל אחד היה ישן בבית המיוחד לו בחצר, והיו דרין שם באותה חצר הם ואביהן ודיורין אחרים, אם רוצין לערב כולן ביחד עם הדיורין האחרים צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ואם שכח אחד מהן ולא עירב צרי' לבטל להם רשותו, שאם לא יבטל להם אוסר עליהם. אימתי בזמן שמוליכין עירובן לתתו באחד מבתי שאר בני חצר, דהואיל והוזקקו לעירוב אמרי' לקמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי, וצריכין כולן ליתן פת הואיל וחלוקין דיורין בלינה. אבל אם היה עירוב כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקק בית אביהן לערב, כדאמרן בפרק מי שהוציאוהו [מ"ט ע"א] בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת, אע"פ שיש שם דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, אלא הן נמשכין אחר אביהן. או אם אין דיורין בחצר, אלא הם לבדם דרין שם, אע"פ שחלוקין בלינה שלהן אינן צריכי' לערב, כיון שאוכלין על שולחן אביהם.
ואמרי', שמעת מינה מקום לינה גורם. פי' שהרי אילו היו אוכלין על שולחן אביהן, ואפי' הכי בעבור שהן חלוקין בלינה מצריכן התנא עירוב לכל (עירוב לכל) אחד ואחד, ואם כן נקשה מינה לרב דאמ' מקום פיתא גורם. ומהדר, אמ' רב יהוד' אמ' רב במקבלי פרס שנו. פי' לא היו ממש אוכלין בבית אביהן, שאם כן לא היו צריכין לערב, דמקום פיתא גורם, אלא חלקים ומנות היו מקבלין מבית אביהן והולכין ואוכלין במקום לינתן, ומשום הכי צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ואהני להו דבר זה שהן מקבלין פרס מבית אביהן, שאם אין בחצר דיורין אחרים או שהיה בא עירוב אצלן שהם נמשכין אחר אביהן ואין צריכין לערב ביניהן.
(ת"ש) [ת"ר], מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, הרי זה אוסר עליו. ר' יהודה או' לא אסרו אלא בית דירה בלבד. אמ' ר' יהוד' מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצירות באושא, ובא מעשה לפני חכמ' ואמרו אינו אוסר עליהן אלא בית דירה בלבד, בית דירה ס"ד, אלא אימ' מקום בית דירה. מאי מקום בית דירה, רב אמ' מקום פיתא ושמואל אמ' מקום לינה. פי' תנא קמא היה סובר כל בית שיש לאדם בחצר חבירו אוסר עליו, ואפי' בית התבן ובית הבקר, ור' יהודה סבר אינו אוסר אלא בית דירה, כמעשה דבר נפחא שהיו לו ה' חצירות בה' מבואו' ולא אסרו אלא בית דירה בלבד. ומתמה בית דירה ס"ד, פי' דבית דירה משמע שיהא דר שם באותה שבת, למעוטי שאם נסע ושבת בבית שיש לו בחצר אחרת והניח בית זה, ואע"פ שיש לו שם מזונותיו ומצעותיו אינו אוסר. והא מילתא ליתה, דבפירוש אשכחן דלא סבר ר' יהוד' הכי, דתנן בפרק כיצד משתתפין [פ"ו ע"א] המניח את ביתו והלך לו לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר' מאיר, ר' יהוד' או' אינו אוסר. פי' דר' מאיר סבר דירה בלא בעלים שמה דירה ואוסרת, ור' יהודה סבר לאו שמה דירה ואינה אוסרת. ועד כאן לא פליגי אלא כשהלך לשבות בעיר אחרת, שאינו יכול לדור באותו בית באותה שבת. אבל אם הניח ביתו והלך לשבות בבית אחר באותה העיר, אע"פ שאינו דר שם, כיון שיכול לדור שם אוסר, ור' שמע' הוא דפליג ואמ' דאינו אוסר, כדתנן בסיפא ר' שמע' או' אפי' הניח את ביתו והלך לו לשבות אצל ביתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו. אבל ר' יהוד' סבר דווק' בעיר אחרת אינו אוסר, אבל באותה העיר אוסר אע"פ שאינו דר שם. והכא היכי אמ' בית דירה, דמש' דבענן שיהא דר שם. ומהדר, [אימא] מקום בית דירה. פי' לא בענן בית דירה ממש שידור שם, אלא מקום בית דירה שיש לו שם [או] מזונות' למר או מצעותיו למר, שאילו רוצה לדור שם באותה שבת יכול, לאפוקי אם אין לו שם כלום אינו אוסר. ושמואל דאמ' מקום לינה, לאו מקום לינה ממש ולמעוטי מקום פיתא, דאם כן קשיא ליה מתני' דתנן וישינין בבתיהן ואם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב, אלא הכי קאמ' שמואל אף מקום לינה. דרב סבר דווקא מקום פיתא אוסר אבל מקום לינה לא, ושמו' אמ' אף מקום לינה, והל' כר' יהוד', כיון דמפרשי מילתיה רב ושמואל, כל שכן דקיימלן [פ"א ע"ב] שהל' כר' יהוד' בעירובין. ורב ושמואל הל' כרב באיסורי.
<h2>דף עג.</h2>
בעא מיניה אביי מרבה, חמשה שגבו את עירובן למקום אחד עירוב אחד לכולן או אינו עירוב אחד לכולן. אמ' ליה עירוב אחד לכולן. פי' שעירבו החמשה במקום אחד כולן נעשו כאחת, ואם רוצין לערב עם חצר אחרת אחד מוליך על ידי כולן או אותו עירוב שגבו או פת אחרת, ואין כולן צריכין ליתן פת אחרת, דכולן נעשו כבית אחד. והא אחין כמו שגבו עירובן דמו וקתני צריכין עירוב לכל אחד ואחד. פי' דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב, ואפי' הכי קתני שאם מוליכין עירובן למקום אחר צריכין עירוב לכל אחד ואחד. ומהדר, הכא במאי עסיקי' דאיכא דיורין בהדייהו, דמיגו דהני אסרי הני נמי אסרי. פי' ומוליכין דמתני' אפי' בחצר שלהן קאמ', שמערבין עם דיוריהן שעמהן, דמיגו (דהכי) [דהני] אסרי והזקיקום לערב, הם הכי נמי אסרי איש על אחיו. אבל ב' חצירות ופתח ביניהן וגבו אילו עירובן לעצמן והותרה חצירן, [ואלו לעצמן והותרה חצרן], או שדר' באחת מהן אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאות לערב זו עם זו, הואיל ואין אוסר עליהן [ו]אין כאן מיגו אחד נעשה שליח לכולן. הכי נמי מסתבר', מדקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב, ש"מ, דרישא דקתני צריכין עירוב לכל אחד ואחד, טע' משום דיורין הן.
בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב ששת בני בי רב דכרכי ריפתא בבגא. בבית אושפיזן הדרין בבקעה. ואתו נייחי בבי רב. פי' באין ולנים בבית המדרש שהיה להם בתוך אלפים אמה. כי משחינן להו תחומא מבגא משחינן להו או מבי רב. אמ' להו מבי רב משחינן להו. אמ' ליה והא נותן עירובו בסוף אלפים אמה דלא אזיל ונייח התם ומשחינן להו ממתא. אמ' ליה התם אנן שהדי והכא אנן שהדי, התם אנן שהדי דאי מיתדר ליה להתם התם ניחא ליה, והכא אנן שהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא להכא הכא ניחא ליה טפי.
תניא האב ובנו הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב, ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. פי' אין צריכין לערב, כדתנן במתני' שאם אין דיורין אחרים עמהן בחצר אין צריכין לערב, והרי הן כיחידים לעיניין שתי חצירות זו לפנים מזו, דאמרי' לקמ' [ע"ה ע"א] אם היו שליחידים אין צריכין לערב, ואם היו אב ובנו דרין בפנימית אין צריכין לערב עם החיצונה, דהוו להו רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה, דאע"ג דאין צריכין לערב מכל מקום יקראו ב' חצירות פתוחות למבוי אחת שלבן ואחת שלאב, ולא תימא כיון דאין צריכין לערב כחד חשיבי, ואנן בענן בתים וחצירות פתוחות לתוכו.
מתני'. חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, עיריבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסור' במבוי. ואם נשתתפו במבוי מותר' כאן וכאן. עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב, מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותר' בחצירות ואסור' במבוי, שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. פי' אם עיריבו בחצרות, בין כל חצר לעצמה דהיינו ה' שהיו דרין בחצר אחת ועיריבו יחד, ובין כל החצירות זו עם זו, עדיין הן אסורי' לטלטל במבוי ואין עירוב החצר' מתיר המבוי.
<h2>דף עג:</h2>
ומתני' ר' מאיר דאמ' בענ' עירוב ובענן שיתוף. ולא כרבנ' דאמרי או מערבין או משתתפין. ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, הכי קאמ' ואם נשתתפו נמי. שאחר שעירבו בחצרות חזרו ונשתתפו נמי במבוי. אבל לא עירבו בחצרות אין שיתוף המבוי מתירן, דר' מאיר בעי תרתי, עירוב ושיתוף. שכח אחד מבני חצר ולא נשתתף מותר' כאן וכאן. דסומכין על שיתוף המבוי. ואפי' ר' מאיר מודה הכא, דמאי טע' אמ' ר' מאיר דאין שיתוף המבוי מתיר החצרות, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא כיון דרובה עירובה לא משתכחא. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף, מותרין בחצירות ואסורין במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. וכמו שבחצר אם שכח אחד מהן ולא עירב אוסר את כולן לטלטל בחצר, כמו כן המבוי אם שכח אחד מן החצרות ולא שיתף במבוי הן אוסרין כל המבוי.
אמ' רב יהוד' רב לא תני פתוחות זו לזו, וכן אמ' רב כהנא רב לא תני פתוחות זו לזו. פי' עיריבו דמתני' עירבה כל חצר לעצמה [קאמ'], ומותרין בחצרות דקתני מותר' בני חצר לעצמן קאמ'. אמ' ליה רב יוסף מאי טע' דרב, כל שיתוף שאין מכניסין ומוציאין אותו דרך פתחים למבוי לאו שמיה שיתוף. פי' כל שיתוף שאין כל אחד מכניס חלקו דרך פתח חצירו למבוי ודרך מבוי יוליכוהו לחצר שיהא מונח בו לאו שמיה שיתוף, שאם יכניסוהו דרך פתחים שמחצר לחצר אין נראה כשיתוף מבוי, והכא נמי חייש רב דיל' מעיילי ליה דרך פתחים שביניהן. והאמ' רב יהוד' אמ' רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, פת שעל גבי שולחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף. ואמ' רבה ולא פליגי, כאן שמסובין בבית כאן שמסובין בחצר. פי' עירובי חצירות צריך להניחו בבית שבחצר, דטעמ' משום דירה הוא דאמרי' כולהו הכא דיירי, הילכך אם היו מסובין בבית סומכין עליו משום עירובי חצירות וכל שכן משום שיתופי מבוי. אבל אם היו מסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף, דשיתוף מבוי מניחין אתו בחצר שבמבוי, אבל משום עירוב לא, והא הכא דלא הכניסוהו והוציאוהו דרך פתחים למבוי והוי שיתוף. אלא היינו טע' משום דקסבר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו. והנך חצרות שפתוחות זו לזו כיון שהן מערבין דרך פתחיהן כולהו כחד חשיבי, אלא בענן ב' חצרות שלא יוכלו לערב מזו לזו אלא דרך המבוי, שיהא המבוי מפסיק ביניהן. ולית היל' כרב, דהא רב חסדא פשט לעיל לרמי בר חמא דאב ובנו אע"פ שאין צריכין לערב מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה, ופשט ליה ממתנית'.
<h2>דף עד:</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' רב מבוי שצידו אחד גוי וצידו אחד ישראל, וכן חצר שצידה אחד גוי וצידה אחד ישראל, אין מערבין לו דרך חלונות, מפני שאתה מתירו דרך פתחים למבוי או לחצר. פי' מבוי שצידו אחד היה דר בו גוי וצידו אחד היה בו דר ישר', וכיון שאין ישראל עמו שיאסור אותו אין הגוי אוסרו, כר' אליעזר בן יעקב דבעי שני ישר' אוסרין זה על זה. ויש בתי ישראל אצל ביתו שלזה פתוחות לרשות הרבי' ולא למבוי וחלונות ביניהן, אין מערבין עם זה דרך חלונותיהן להוציא כליהן למבוי דרך פתחו שלזה שפתוח למבוי, וכן בחצר, מאי טע' דאסור לעשות יחיד דירה במקום גוי, שלא ילמד ממעשיו, לפיכך לא יערבו אילו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא מן הגוי שלא יהרגנו ויצא משם.
<h2>דף עה.</h2>
מתני'. שתי חצירות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותר' בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ור' עקיבה אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל אוסרת', וחכמ' או' אין דריסת הרגל אוסרת'. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות. ואם היו שליחידים אינן צריכין לערב. פי' ב' חצירות זו לפני' מזו, החיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית פתוחה לחיצונה, ואין לה יציאה וביאה אלא עליה, אם עירבה הפנימית לעצמה עם דיוריה ולא עיריבה עם החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, וליכא הכא שום פלוגת'. ואם עירב' החיצונ' לעצמה ולא עיריבה הפנימית לעצמ' שתיהן אסורות, דקסבר תנא קמא דריסת רגלה שלפנימית אוסרת את החיצונה, דכיון דהיא אסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. ואם עיריבה החיצונה לעצמה ופנימית לעצמה, אע"פ שלא עיריבו שתיהן ביחד זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, ואין דריסת הרגל שלפנימית אוסרת על החיצונה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ור' עקיב' אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל שלפנימית אוסרת אותה, ואע"פ שהיא מותרת במקומה, קסבר ר' עקיב' דאוסרת שלא במקומה עד שיערבו שתיהן יחד. וחכמ' אומ' אין דריסת הרגל אוסרת. פי' לאו אעירבה זו לעצמה וזו לעצמה קאי, דהויא ליה רגל המותרת במקומה ואתיא לפלוגי על ר' עקיב', דאם כן היינו תנא קמא, אלא ארישא קאי עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית דקאמ' תנא קמא שתיהן אסורות, דכיון דהויא רגל הפנימית אסור' במקומה אוסרת, ואתו חכמ' למימ' אין דריסת הרגל שלפנימית אוסרת את החיצונה, ואע"פ שהיא אסור' במקומה. וג' מחלוקות בדבר. תנא קמא סבר רגל האסור' במקומ' אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ור' עקיב' סבר אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה, וחכמ' בתראי סברי דאפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, דכיון שאין להן רשות להשתמש שם כי אם לדרוס עליה ולצאת ולבוא אין דריסת הרגל אוסרת. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. וליכא מאן דפליג בהא. מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. אע"פ שעירבה החיצונה לעצמה, וסתמא כתנא קמא דאמ' רגל האסורה אוסרת שלא במקומה. וכיון דסתם לן תנא כתנא קמא היל' כוות', והכי אזלא סוגיא דשמעתא דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.
נתנו את [עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. מאי מקום אחד, אמר רב יהודה אמר רב חיצונה, ואמאי קרו לה מקום אחד, מקום המיוחד לשתיהן. פי' ששתי חצרות דורסות עליה. ודוקא התם הוא דפנימית אסורה משום שכחה דחיצונה, דליכא למימר תסתלק מינה ותשמש, דליתיה לעירובה גבה. וחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה, אבל נתנוהו בפנימית חיצונה הוא דמיתסרא בשכחה דפנימית, אבל פנימית לא מיתסרא בשכחה דחיצונה דאחדא דשא ומשתמשא].
<h2>דף עה:</h2>
[תניא נמי הכי. כרב יהודה, דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר. נתנו את עירובן בחיצונה ושכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את] עירובן בפנימית ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות, דברי ר' עקיב'. וחכמ' אומ' בזו פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא לר' עקיב' נמי תיחוד דשא ומשתמשא. אמ' לך עירוב מרגילה, לרבנן נמי עירוב מרגילה דאמרה ליה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי, לר' עקיב' נמי תימא לתקוני שתפתיך ולא לעוותי, דאמרה לה מבטילנא לך רשותאי, ורבנן אין ביטול רשות מחצר לחצר, אינמי דאמרה לה אדמבטלת לי קאסרת עלי. ואדעתא דהכי לא שתפתיך.
פיס'. ואם היו שליחידים אינן צריכין לערב. פי' כיון שלא היה בפנימית אלא אחד אינו אוסר את החיצונה, דהויא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. אמ' רב יוסף אמ' רב אם היו שלשה אסורות. פי' אם היו דרין ג' בני אדם בשתי החצירות ולא עיריבו זו עם זו הן אסורות. ולא מיבעיא אם היו שנים בפנימית ואחד בחיצונה דהויא לה רגל האסורה במקומה, אלא אפילו אחד בפנימית ושנים בחיצונה, דהויא ליה רגל המותרת במקומה משום גזירה דשנים בפנימית. ודווק' תנן שליחידים, אבל שלשה אסורה, ואפילו שנים בחיצונה. ושמואל אמ' לעולם מותרין עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה. וקיימלן הל' כרב באיסורי. ובין רב ובין שמואל סבירא להו דשנים בפנימית אסור', דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כתנא קמא. אמ' ר' אלעזר גוי הרי הוא כרבים. פי' אם דר גוי בפנימית וישראל בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עד שישכור ממנו.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירבו ודיו. פי' כיון שהן יוצאין זה על זה הוה ליה בית שער, ואמרי' לקמ' [פ"ה ע"ב] שהדר בבית שער אינו אוסר בחצר. ור' יוחנ' אמ' אפי' חיצון, חיצון בית שער הוי אימא חיצון שלפנימי. במאי קמיפלגי, מר סבר חיצון דפנימי הוי בית שער ומר סבר חיצון דפנימי לא הוי בית שער. אך החיצון שאין לפניו בית אחר. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה שתי חצירו' ושלשה בתים ביניהן, זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה וזה נעשה בית שער לזה, אמצעי הוה ליה בית שמניחין בו עירוב וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. פי' אותם הדרין באותם ג' בתים אינן צריכין ליתן עירוב, שכל בית הסמוך לחצר נעשה לו בית שער שעבר דרך עליו ונתן עירובו באמצעי, והדר בבית שער תנן לקמן [שם] דאינו אוסר, וכיון דאינו אוסר גם אינן אסורין לטלטל בו, שכל שאינו אוסר על בני החצר מותרין לטלטל בו.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה, בתוך עשרה מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. פחות מארבע' על ארבעה או למעלה מעשר' מערבין שנים ואין מערבין אחד. פי' בתוך עשרה מערבין שנים, אם ירצו אילו לעצמן ואילו לעצמן, ואינן צריכין לערב שתיהן ביחד. ואם רצו מערבין שתיהן יחד, שנותנין עירוב האחת בחבירתה והן מטלטלין מזו לזו. פחות מארבעה על ארבעה, לאו פיתחא הוי. ולמעלה מעשרה נמי כיון דכותל עשרה מפסיק ביניהן בלי חלון הוי מחיצה להפסיק ביניהן, ואין מערבין אחד לטלטל מזו לזו דרך אותו חלון או דרך חורין וסדקין.
ת"ר (רבנ') כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. אמ' ר' יוח' חלון עגול צריך שיהא בהקפו כ"ד טפחי' כול'. ואסיק' שאינו צריך אלא י"ז טפחים פחות חומש, שתוכל לרבע בתוכו ד' על ד' טפחים מרובעין, דכל אמתא בריבועא אמת' ותרי חומשי באלכסונא, וד' על ארבע' מרובעין האלכסון שלהן הוא ד' טפחי' וח' חומשין, שהן ה' טפח' וג' חומשין, ולכן צריך שיהא רוחבו של עגול כפי אלכסונו שלמרובע, שיכיל המרובע לתוכו הקיף ה' טפחי' וג' חומשין בעיגול על אחד שלשה יבואו י"ז טפח' פחות חומש.
<h2>דף עו:</h2>
פיס'. פחות מארבעה על ארבעה או למעל' מעשרה. אמ' רב נחמן לא שנו אלא חלון שבין ב' חצירות, אבל חלון שבין ב' בתים אפילו למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין אחד, מאי טע' ביתא כמן דמלי דמי. בעא מיניה ר' אבא מרב נחמן, לול פתוח בין בית לעלייה צריך סולם קבוע להתירו אילא. כי אמרי' ביתא כמן דמלי דמי הני מילי מן הצד אבל באמצע לא, או דיל' לא שנא. פי' אם היו דרין שנים, אחד למעלה בעלייה ואחד למטה בבית, ולול פתוח בתוך העלייה, ודרך אותו הלול צריכין לטלטל מזה לזה, והוא גבוה מן הבית יותר מעשרה, צריך סולם קבוע להתירו לערב אחת, שהסולם תורת פתח עליו כדאמרן, או דיל' אינו צריך דביתא כמן דמלי דמי. אמ' ליה אינו צריך. סבור מינה סולם קבוע הוא דאינו צריך הא סולם עריי צריך. איתמר, אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אחד סולם קבוע ואחד סולם עריי אינו צריך.
מתני'. כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות אילו עולין מיכן ואוכלים ואילו עולין מיכן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה. נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח, יותר מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. פי' אם היה הכותל גבוה עשרה טפחים הויא מחיצה חשובה ומפסקת בין ב' החצרות שלא יערבו ביחד דרך חורין וסדקין או על גבי הכותל, אע"פ שאינו רחב ארבעה הויא מחיצה להפסיק. והאי דנקט רחב ארבעה משום סיפא, כדבענן למימר לקמן. היו בראש הכותל פירות, אילו עולין מיכן ואוכלין אותן שם ואילו עולין מיכן ואוכלין אותם שם, ובלבד שלא יורידו מן הפירות למטה בחצר, דכותל חשיב רשות באנפי נפשיה ולא בטיל לא לגבי האי ולא לגבי האי. ואם נפרץ הכותל עד י' אמות חשיב פתח, אבל יתר מיכן הויא פרצה ואין רשאין לחלק דכחצר חד חשיבי וצריכי לערב שתיהן ביחד.
אין בו ד' טפחי' מאי, אמ' רב אויר שתי חצירות שולטות בו, ולא יזיז בו אפי' מלא נימא. פי' כיון דלא חשיב למיהוי רשותא באנפי נפשיה בטיל לגבי תרויהו, ורשות ב' החצרות שולטות בו, ואוסרין זה על זה, ואפי' על ראשו אסור לטלטל. אבל אם הוא רחב ד' טפח', נהי דמחצרות על גביו אסור לטלטל, אבל על גביו שתיהן מותר לטלטל בכולו.
<h2>דף עז.</h2>
ור' יוח' אמ' אילו מעלין מיכן ואוכלין ואילו מעלין מיכן ואוכלין. פי' אם היה רחב ארבעה אסו' להעלות עליו או להוריד ממנו, שהוא דבר חשוב, וכיון שהוא שלשניהן ולא עיריבו אסור' לטלטל מחצירן עליו. אבל זה שאינו רחב ד' הוי מקום פטור ומותר לכאן ולכאן. ואזדא ר' יוחנ' לטעמ', דכי אתא רבדימי אמ' ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' טפח' מותר לבני רשות היחי' ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו. משום גזירה דיל' מטלטל בהדיא מרש' היחיד לרשות הרבי' בלא הפסקה. ורב לית ליה הא דרב דימי, אי ברשויות דאוריית' הכי נמי, הכא במאי עסיקי' ברשויות דרבנן, וחכמ' עשו חיזוק לדבריהם יותר משלתורה. וקיימלן רב ור' יוחנ' הל' כר' יוחנן.
אמ' רבה בר רב הונא אמ' רב נחמן, כותל שבין ב' חצירות גבוה עשרה טפחים וצידו אחד שוה לארץ, נותנין אותו לזה ששוה לארץ. הוה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אתו לזה שתשמישו בנחת. אמ' רב שיזבי אמ' רב נחמ' חריץ שבין שתי חצירות עמוק י' טפחי' ורחב ארבעה וצידו אחד שוה לארץ. פי' שקרקעית חצר האחת נמוכה מחברתה, וכל כמה דלא הויא גבה עמוק עשרה שוה לארץ קרי לה. נותנין אותו לזה השוה לארץ, הוה ליה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה, ונותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. בא למעטו, אם יש במיעוט ארבעה מותר להשתמש בכל הכותל כולו. פי' הכותל שהוא גבוה עשרה ובא למעטו, כגון שבנה אצטבא לפניו או תל עפר, אם יש במיעוטו ד' טפח' משך לצד אורך הכותל הוי כפתח, וכיון דממנו ולכותל לא גביה כותל עשרה משתמש בכל הכותל, שהרי תשמישו בנחת, שעולה לו דרך המיעוט ומעלה ומוריד מן החצר לכותל ומן הכותל לחצר.
<h2>דף עח:</h2>
מתני'. חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואפי' מלא קש או תבן. מלא עפר וצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים. נתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחת, פחות מיכן מערבין שנים ואין מערבין אחד. פי' חריץ ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה, ורחב ארבעה, דפחות מיכן נוח לפסעו משפתו לשפתו. ואפילו מלא קש ותבן, לאו סתימה היא דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו. נתן עליו נסר, משפתו לשפתו כעין גשר הוי כפתח. וכן שתי גזוזטרו', נסרים בולטין מן העלייה לרשו' הרבי', והוו זו כנגד זו ורוחב דרך רשו' הרבי' מפסיק ביניהן, ויש אויר בין זו לזו ארבעה, שאם היו מקורבות זו לזו בתוך ד' טפחי' אינן צריכות נסר, אלא במופלגות זו לזו ד' טפח' והנסר הוא מחברן. ואם רצו מערבין אחד, ואם היה נסר פחות מד' טפח' אינו חשוב פתח ומערבין שנים ואין מערבי' אחד.
<h2>דף עט.</h2>
אמ' רבא לא שנו אלא לרחבו, אבל לארכו אפי' כל שהוא, שהרי מיעטו מד' טפח'. פי' אם נתן אורך הנסר לרחבו שלחריץ כמין גשר צריך ד' טפח', אבל אם נתן הנסר לאורך החריץ על גבי יתידות אצל שפתו אפי' כל שהוא, ובלבד שימעיט רוחבו שלחריץ מד' טפחים.
פיס'. וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו. אמ' רבא הא דאמרת זו כנגד זו אין, זו שלא כנגד זו לא, וזו למעלה מזו נמי לא, לא אמרן אלא שיש בזה לזה שלשה, אבל אין בין זו לזו שלשה גזוזטרא עקומה היא. פי' זו שלא כנגד זו, כגון שזו משוכה לצד צפון וזו לצד דרום, שצריך ליתן הנסר בין זו לזו בעקמומי', וכן זו למעלה מזו צריך ליתן הנסר במדרון. הילכך אם אין ביניהן ג' טפחי' הפלגה לא חיישינ' לההיא עקמומית וההוא מדרון דלא חשיב, אבל אם הוא ג' טפח' דבר חשוב הוא. ואלה ג' טפח' הן להרחקתן, שלא יהיו זו כנגד זו, אבל צריכין שיהא אויר ביניהן ד' טפחי' לכל הפחות, שאם היו סמוכות ואין ביניהן ד' טפחי' אינן צריכין נסר, כדאמרן, אלא עירוב לבדו.
מתני'. מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפח', מערבין שנים ואין מערבין אחד. אילו מאכילי' מיכן ואילו מאכילין מיכן. נתמעט התבן מעשרה טפח' מערבין אחד ואין מערבין שנים. פי' גדיש שלתבן מפסיק על פני כל רוחב החצירות, אילו מאכילין לבהמתם ולא חיישי דיל' מימעיט התבן מעשרה והויא לה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתיהו ומטלטלין בחצר, להא לא חיישי' דהא אפילו מימעיט אי לא הוי מיעוט על פני י' אמות ויותר לא אסרי אהדדי, דהא עד עשר פתחא הוי ואין בהמה ממעטת באכילתה כל כך באחת.
אמ' רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. פי' דילמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האסור'. ומאכילין דתני במתני' שבהמה באה ואוכלת, דהתם לא חיישי' דיל' ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה. ואוקומה שרי, והאמ' ר' חנינה מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת ואין אדם מעמידה על המוקצה. פי' איסור מחובר דאוריית' חמיר ליה, ולא גזרינן שמא יתלוש בידיו, אבל איסור דמדרבנן חיישי' שמא יטול בידיו. והכא נמי ניגזור שמא יטול בידיו ויתן לתוך קופתו. ומהדר, דקאי לה באפה ואכלה. ולא יתן לתוך קופתו ויאכיל. והתניא בית שבין שתי חצירות ומילאהו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד, זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל. נתמעט התבן מי' טפח' שניהן אסורין, כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל רשותו הוא אסור וחבירו מותר. קתני מיהת זה נותן [לתוך] קופתו ומאכיל, אמרי בית כיון דאיכ' מחיצות ותקרה אי אפחית מינכרא מילתא, הכא אי מיפחית לא מינכרא מילתא.
<h2>דף עט:</h2>
אמ' מר נועל את ביתו ומבטל את רשותו, תרתי. פי' סגי לן בביטול ואמאי מצרכת ליה נעילה וביטול. הכי קאמ', או נועל את ביתו או מבטל רשותו. שאם נועל ביתו גלי אדעתיה דאסתלק מהכא והיינו ביטוליה. ואי בעיתימ' לעולם תרתי, כיון דדייר ביה אתי לטלטולי. פי' לעניין התר חבירו בחדא סגיא, מיהו לדידיה בעי למיעבד (בעי) הרחקה טפי, דלא ליתי לטלטולי. והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול את ביתו.
מתני'. כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואו' הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו. אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. אמ' רב יהוד' חבית שלשיתופי מבוי צריך להגביהה מן הקרקע טפח. פי' דכל כמה דמנחה ברשותיה לא הויא להו זכייה. ואמ' רב יהוד' המקדש, אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו [לא] יצא. ואמ' רב יהוד' עושין מדורה לחיה בשבת. סבור מינה לחיה אין לחולה לא, בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמר אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז.
<h2>דף פ.</h2>
אמ' רב נחמ' נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או אין צריך לזכות. אמ' רב יוסף מאי תיבעי ליה, האמ' רב נחומי בר אדא אמ' שמו' עירובי תבשילין צריך לזכות.
ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דר' זירא. פי' גוי שהיה שומר כלי זיין שלעיר. אמרו ליה אוגר לן רשותך, לא אוגר להו. אתו לקמיה דר' זירא אמרי ליה מהו למיגר מדבתהו, אמ' ליה הכי אמ' ריש לקיש משמיה דגברא רבא ומנו ר' חנינא, אשתו שלאדם מערבת לו שלא מדעתו. והם הכי נמי לגבי שוכר אשתו שלגוי משכרת שלא מדעתו. מתיבי, נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. לא קשיא, הא דאסר הא דלא אסר. פי' אם בעלה אוסר החצר או המבוי, כגון שלא היתה לו יציאה וביאה אלא על אותו חצר ועל אותו מבוי שעתיד הוא לערב ולהשתתף אשתו מערבת לו שלא לדעתו. אבל אי לא אסר, כגון ב' חצירות זו בצד זו יש להן יציאה וביאה לשתיהן ברשות הרבי', וכן חצר בצד מבוי שיש לה יציאה וביאה ברשות הרבים, שאם רוצה לערב עמהן מערב ואם [לאו] אינו אוסר עליהן, התם ודאי אינה רשאה לערב שלא מדעתו.
אמ' שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף. פי' אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן. בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו בעל כורחו.
<h2>דף פ:</h2>
מתני'. נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע. ניתוספו עליהן דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע. וכמה הוא שיעורו, בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, ובזמן שהן מועטין כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד. אמ' ר' יוסי בד"א בתחילת העירוב, אבל בשירי העירוב כל שהוא. לא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות. פי' אם נתמעט האוכל מן השיעור, דתני לקמן מוסיף משלו ומשלים השיעור ומזכה לכל בני החצר או לכל בני המבוי ואינו צריך להודיע להם, דכיון שידעו בתחילת העירוב השתא נמי ניחא להו. ואם נוספו דיורין חדשי' בחצר, שלא היו בתחילת העירוב, מוסיף משלו ומזכה להם וצריך להודיען, שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. וכמה הוא שיעורן, בזמן שהן מרובין צריך שיהיה העירוב מזון ב' סעודות לכולן, ובזמן שהן מועטין דיי להן כגרוגרת לכל אחד, כמו ששיערו חכמ' שגרוגרת היא חשובה להוצאת שבת כך היא חשובה נמי לעניין עירוב. ולקמן נפרש כמה הן מרובין וכמה הן מועטין. אמ' ר' יוסי ב"ד אמור', דצריך העירוב שיעור, בתחילתו, אבל בשירי העירוב חכמים הקילו, שאע"פ שלא נשתייר אלא כל שהוא סומכין עליו. שלא אמרו לערב בחצרו' לאחר שנשתתפו במבוי אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות והילכך היקלו חכמים בשיורו.
וכמה הוא שיעורו, בזמן שהן מרובין מזון ב' סעודות לכולן. וכמה מרובין, אמ' רב יהודה אמ' שמואל י"ח בני אדם, י"ח ותולא. פי' דווק' י"ח הוא דסגי להו בשיעור ב' סעודות, אבל טפי לא. אימא מי"ח ואילך, ומאי שנא י"ח דנקט. פי' כיון דכל מה שהן רבים סגי להו בב' סעודות אמאי נקט י"ח. אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מיניה דרבא, כל שאילו מחלקן ואינן כגרוגרת לכל אחד הרי הן מרובין וסגי להו בב' סעודות, ואם מגיע לכל אחד כגרוגרת הן מועטין, ואגב אורחיה קמ"ל דב' סעודות הויין י"ח גרוגרות.
אמ' רב שיזבי אמ' רב חסד' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהוד', דתנן אמ' ר' יהוד' בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין לאדם בין מדעתו בין שלא מדעתו, לפי שזכין לאדם [שלא] בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. פי' תנא קמא סבר אין מערבין לאדם אלא לדעתו, ואמ' ר' יהוד' בד"א שאין מערבין לאדם אלא לדעתו דווקא בעירובי תחומין, שאם תזכה לו לצד מזרח אתה מחייבו לצד מערב, ודילמ' בהא ניחא ליה, אבל בעירובי חצירות, שאינו אלא זכות ולא חובה, יכול לערב לו משלו אפי' שלא לדעתו, שזכין לו לאדם שלא בפניו. ומתני' דתני וצריך להודיע פליגא על ר' יהוד'. ולקמ' פסיקנ' הל' כר' יהוד' ואין הל' כמתני' ואינו צריך להודיע. ודווק' כשמערב אדם לחבירו משלו אז אינו צריך להודיעו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם רוצה ליקח משלחבירו ולערב לו צריך להודיעו, ומודה בזה ר' יהודה שאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו. והכי אייתינ' ברייתא לעיל, כיצד משתתפין במבוי מביאין חבית שליין שלשמן ושלתמרים ושלגרוגרות ושלשאר מיני פירות, משלו צריך לזכות ואינו צריך להודיע ומשלהן צריך להודיע. וסתמא כר' יהודה דאמ' עירובי חצירות אינן צריכין דעת, דזכין לאדם שלא בפניו, אבל כשמערב משלהן צריך להודיע, שאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו.
מתני'. בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעז'. ר' יהושע אומ' ככר והוא שלם עירוב, [אפי'] מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין [בה], ככר כאיסר והיא שלימה מערבין בה. פי' בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות, חוץ מן המים ומן המלח. ר' יהושע אומ' אין מערבין עירובי חצירות אלא בככר ולא בשאר מיני פירות, ואין מערבין אלא בככר שלם ולא בפרוסה.
<h2>דף פא.</h2>
ופרוסה מאי טע' לא, אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר' משום איבה. פי' שבאין לידי מריבה לומר אני נותן שלימה והוא פרוסה. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולן בפרוסות מהו, אמ' ליה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו. פי' שמא יתנו זה שלם וזה פרוסה ולא הוי עירוב, דכל היכא דאיכא קפידא לא הוי עירוב. אמ' רב חסדא תפרה בקיסם מערב לן בה, והתניא אין מערבין לו בה, לא קשיא הא דידיע תפרה הא דלא ידיע תיפרה. וקיימ' לן דר' אליעזר ור' יהושע הל' כר' יהושע, וכל סוגיא דשמעתא אזלא כוותיה. אמ' ר' זירא אמ' שמואל מערבין בפת אורז ובפת דוחן. אמ' מר עוקב' לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל בפת אורז מערבין בפת דוחן אין מערבין. אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב מערבין בפת עדשים.
מתני'. נותן אדם מעה לחנווני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב, דברי ר' אליעז'. וחכמים אומ' לא זכו לו מעותיו. ומודין בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו, שאין מערבין לאדם אלא לדעתו. אמ' ר' יהוד' בד"א בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. פי' נותן אדם מעה לחנווני שהוא מוכר יין והוא דר עמו במבוי, או לנחתום שהוא מוכר ככרות ודר עמו בחצר, שיזכה לו בעירוב עם חביריו אם יבאו בני מבוי ליקח ממך יין לשיתוף או ככר לעירוב יהא לי חלק בו. וחכמ' אומ' לא זכו לו מעותיו, שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפי' עירב החנווני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב, שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעות והרי אינן קונות לו, וכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתא, ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו. ומודין בשאר כל אדם שאינו חנווני ונחתום, דהיינו בעל הבית שאמ' לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזכה לו שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח, ונעשה כאו' לו ערב לי. וגבי חנווני גופיה אמרי' לקמן דאי אמ' ליה ערב לי קנה. (ל') שאין מערבין לאדם אלא לדעתו, הילכך גבי חנוני כי אמ' ליה זכה לי לא נתכוון אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו, ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה, ונמצא מערב לו שלא לדעתו.
<h2>דף פא:</h2>
פיס'. ומודין בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. מאן שאר כל אדם, אמ' רב בעל הבית, וכן אמ' שמואל בעל הבית, דאמ' שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה. ואמ' שמואל לא שנו אלא מעה, אבל כלי קונה. פי' שכל המטלטלין קונין זה את זה. ואמ' שמואל לא שנו אלא דאמ' ליה זכה לי, אבל אמ' ליה ערב לי קנה. פי' דשליחא שוייה וסמכה דעתיה, דקיימלן חזקת שליח עושה שליחותו.
מאי טע' דר' אליעז', והא לא משך, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה עשאה ר' אליעזר כד' פרקים בשנה. דתנן בד' פרקים אילו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפי' שור שוה אלף דינר ואין לו ללוקח אלא לדינר כופין אותו לשחוט, לפיכך אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר. והוינן בה והא לא משך. ואמ' ר' אילא אמ' ר' יוח' בד' פרקים אילו העמידו חכמ' דבריהן על דין תורה, דאמ' ר' יוח' דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה.
פיס'. אמ' ר' יהוד' בד"א כול'. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהוד', ולא עוד אלא כל מקום שאמ' ר' יהוד' בעירוב הל' כמותו. אמ' ליה רב חנה בגדתאה לרב יהוד' אמ' שמואל אפי' במבוי שניטלה קורתו או לחייו, אמ' ליה בעירו' אמרתי לך ולא במחיצות. פי' לקמן בפרק כל גגות [צ"ד ע"א] פליגי בה ר' יהוד' ור' יוסי, כדבענן למימר התם. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הל' מכלל דפליגי, והאמ' ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמ' ר' יהוד' אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דבר' חכמי'. ולא פליגי, והתנן ניתוספו עליהן דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע, התם בחצר שבין שני מבואות עסיקי'. פי' התם תנן דצריך להודיע, דכיון שיש לה פתח עם זה ועם זה לא ידעי' בהי ניחא ליה, ומודה בזה ר' יהוד' דדמי לעירובי תחומין דלא ידעי בהי רוחא ניחא ליה. והאמ' רב שיזבי אמ' רב חסד' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה. [פי' אלמ' מתני' אפי' בחצר אחת או במבוי אחת קאמ' ופליגא אדר' יהודה], אמ' ליה גברא אגברא קא רמית, מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי. פי' רב חסד' סבר פליגי, ומוקי מתני' בחצר אחת ובמבוי אחד, ור' יהושע סבר לא פליגי ומוקי מתני' בחצר שבין שני מבואות, דאפי' ר' יהודה מודה. גופה אמ' ר' יהושע בן לוי כל מקום ששנה ר' יהוד' אימתי ובמה [במשנתינו] אינו אלא לפר' דברי חכמ', ור' יוח' אמ' אימתי לפרש ובמה לחלוק.
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין בתחומין, מניח אדם החבית ואו' הרי זו לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כל שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משחשכה אסור, שאין מערבין משתחשך. אמ' רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. מאי קמ"ל, תנינא כל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, מהו דתימ' אורחא דמילתא קתני קמ"ל. אמ' רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. פי' אע"פ שלא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי, דמסתמא דעתיה עלה, דלא סגי ליה בלא אימיה. תניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, ועד כמה עד בן שש.
<h2>דף פב:</h2>
תנו רב'. מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא לדעתן.
מתני'. וכמה הוא שיעורו, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאי', ר' יהוד' אומ' לשבת אבל לא לחול. וזה וזה מתכוונין להקל. ר' יוח' בן ברוקא או' מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. ר' שמע' או' שתי ידות לככר משלש לקב. חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה. פי' מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד, כדתנן בפרק י"ז דכלים [ו]יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם כול', עד וכמזון שתי סעודות לעירוב, מזונו לחול אבל לא לשבת, דקסבר ר' מאיר בשבת מתוך שיש לו מעדנים אוכל הרבה, ור' יהוד' או' אדרבה בשבת אוכל לחם מעט מפני שיש לו לפתן הרבה וגם שאוכל ג' סעודות, ור' יוחנ' בן ברוקה היה נותן שיעור קצוב לכל אדם ככר הלקוח בפונדיון כשנמכרין ד' סאין בסלע ויבא חצי קב, כיצד, ו' מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונין, נמצא דינר י"ב פונדיונין, נמצאת הסלע מ"ח פונדיונין, והסאה ו' קבין לד' סאין, כ"ד קבין הרי מ"ח חצאי קבין חצי קב לפונדיון, ור' שמע' ממעט בשיעור ואו' ט' סעודות יש בקב ודיי לעירוב בב' ידות שלככר של ג' ככרות לקב, נמצאת ככר השלימה שלישית הקב, וב' ידותיה הוו ב' סעודות, חציה שלככר לבית המנוגע דכת' והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקמי' ליה בתורת כהנים דלאו דווקא אוכל, אלא ליתן שיעור לשוהא שם כדי אכילה אחת להיות טעון כיבוס בגדים, שהבא אל הבית ולא שהה שם הוא טמא ואין בגדיו טמאין, אבל אם שהה שם כדי טומאה טעון כיבוס בגדים. וחצי ככר הוי שיעור אכילה, ואע"ג דלר' שמע' הוי ככר ג' סעודות, התם הוא דכשיעור העירוב נתכוונו להקל, אבל שיעור אכילה קים להו לרבנ' דהיא חצי ככר דהוי ד' בצים, שהככר שלם הוא ח' בצים שליש הקב, והפרס הוא ד' בצים, וחצי חציה דהיינו ב' בצים שיערו חכמ' לאוכל אוכלין טמאין לפסול גוייתו מלאכל בתרומה עד שיטבול. וטומאה זו מדרבנן היא, כדמפרש גבי י"ח דבר שגזרו בו ביום, דמדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. פיס'. מזונו לחול אבל לא בשבת דברי ר' מאיר. אמ' ליה רב יוסף לרב יוסף ברי' דרבא, אבוך כמאן סבירא ליה, אמ' ליה כר' מאיר, אמ' ליה אנא נמי כר' מאיר סבירא לי, דאי כר' יהודה האמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח.
ר' יוחנן בן ברוקא אומ' כול'. תניא קרובין דבריהן להיות שוין. ומתמה, דבריהן דמאן, דר' יוח' בן ברוק' ארבעי סעודתא לקבא ודר' שמעון תשע סעודות לקבא. אמ' רב חסד' צא מהן מחצה לחנווני. פי' האי דאמ' ר' יוח' מככר בפונדיון, לאחר שהוצאת מהן מחצה לחנוני, שבעל הבית קונה החטים חצי קב בפונדיון ונותנן לחנוני והוא טורח בהן לטחון ולהרקיד וללוש ולא(ו)פות, ולוקח מחצה בשכר טורחו והוצאת עצים לא(ו)פות ומגיע לבעל הבית רובע הקב בפונדיון ורובע לוקח החנווני, והוא שיעור ב' סעודות לר' יוח', שהוא ו' בצים, ויגיעו לקב שהוא כ"ד בצים (כ"ד) [ח'] סעודות, והיינו דתניא קרובין להיות דבריהן שוין, דלמר תמני סעודות ולמר תשע.
<h2>דף פג.</h2>
ת"ר, ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם, וכמה כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, והעומר עשירית האיפה הוא. מיכן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבין בחלה. שהן ו' ירושלמיות, וה' צפריות. מיכן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יותר מיכן הרי זה רעבתן, פחות מיכן מקולקל במעיו. פי' האיפה ג' סאין והסאה ו' קבין הרי י"ח קבין, והקב ד' לוגין הרי ע"ב לוגין, עשירית דע' לוגין ז' לוג, עשירית שלב' לוגין חומש הלוג, והוא ביצה וחומש, והיינו דקאמ' ז' רבעים ועוד רבעים רבעי קב היינו לוגין ועוד ביצה וחומש, (שהרי) [שהן] ו' ירושלמיות, שהרי ו' מדבריות נעשו ה' ירושלמיות, נשאר לנו לוג מדברית וחומשו וביצה וחומשה הוי חומש הלוג ביצה וחומש לה' בצים, וחומש ביצה היא תוספת לביצה הששית, הרי לוג וחומשו, והן נעשין לוג ירושלמי, שהרי ו' חומשין נעשו ה', שהן ה' ציפוריות. שהוסיפו עוד על הירושלמית שתות מלבר, ויכנסו שש ירושלמיים בחמשה ציפריים, וזהו ששנינו חמשת רבעי' קמח חייב' בחלה, שהן ה' לוגין צפריים.
<h2>דף פג:</h2>
מתני'. אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עיריבו כל שגבוה עשרה טפח' למרפסת, פחות מיכן לחצר. חוליית הבור והסלע שגבוהין עשרה טפחי' למרפסת, פחות מיכן לחצר. בד"א בסמוכה, אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפח' לחצר. אי זו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפח'. פי' מרפסת ארוכה היא, והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולן יוצאין בסולם אחד לחצר וממנה לרש' הרבים, ואעפ"כ אינן אוסרין הואיל וגבוהה מרפסת עשרה, שלא הילכו בסולם אלא להקל, כדאמר' סולם תורת מחיצה עליו ותורת פתח עליו, והכל להקל, ומכל מקום ב' רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו. כל שגבוה עשרה טפחי'. אם יש שם תל או עמוד גבוה עשרה סמוך למרפסת רשות מרפסת שולטת בו ומשתתפין הן בו, אבל לא בני החצר. חוליית הבור. קרקע שנטלו מחפירת הבור והקיפו בו הבור סביב. בד"א בסמוכה. שהחולייא סמוכה למרפסת, אבל אם היתה מופלגת ממנה ד' טפח' הכל הוא לחצר.
פשיטא לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלון שבין שתי חצירות. פי' שתי חצירות שלא עירבו, ויש רשות אחת סמוכה להן ונוחה לשתיהן להשתמש בו, כפתח זה שהוא נוח ליכנס בו, היינו חלון שבין שתי חצירות, כלומר הא לא מיבעיא לן מה דיניה אם אסור לשניהן או מותר, דהיינו חלון שבין ב' חצירות, דתנן ביה רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים, ואם לא עיריבו ביחד שניהן אסורין להשתמש בה אם רשות שלארבעה היא, דאין רשות פחותה מארבעה. ומנלן דאסורין בה, דהא גבי כותל שבין ב' חצירות תנן היו בראשו פירות אילו עולין מיכן ואוכלין ואילו עולין מיכן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה, אלמא כל היכא דשוו לתרוויהו אסרי אהדדי, לזה בזריקה ולזה בזריקה. כל רשות שהיא בין ב' רשויות וקשה תשמישתה לשניהן, לזה גבוה י' ולזה גבוה י' ואין יכולין להשתמש אלא בזריקה, הא נמי לא מיבעיא לן דהיינו כותל שבין שתי [חצרות], ואיסורה במתני' דקתני ובלבד שלא יורידו למטה, אלמא אסור' לשתיהן. לזה בשלשול ולזה בשלשול היינו חריץ שבין שתי חצירות. דהוי נמי אסור לתרויהו, דהא הפסק רשויות חשוב, וכיון דתשמישו שוה לשניהן אסורין בו. לזה בפתח ולזה בזריקה היינו דרבה בר רב הונא אמ' רב נחמן. דאמ' בפרקין דלעיל [ע"ז ע"א] כותל שבין ב' חצירות, לזה גבוה עשרה וצידו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ. לזה בפתח ולזה בשלשול היינו דרב שיזבי אמ' רב נחמן. דאמ' בפרקין דלעיל [שם] חריץ שבין ב' חצירות וצידו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ. לזה בשלשול ולזה בזריקה מאי. כגון חצר זו גבוהה מן התל י' טפחי' וזו סמוכה ממנו י' טפח' מאי, לשניהן בקשה הוא והרי הן שוין בו ואוסרין זה על זה, דהא כל שילשול אמרינן דקשה הוא, או דיל' שילשול לגבי זריקה הוי תשמישו בנחת והוא מותר וזה שבזריקה אסור. אמ' רב שניהן אסור'. ושמואל אמ' נותנין אותו לזה שבשלשול, דהוי לזה תשמישו בנחת וזה תשמישו בקשה. וקיימלן הלכ' כרב באיסורי.
<h2>דף פד:</h2>
אמ' רב נחמן אמ' שמואל גג הסמוך לרשות הרבי' צריך סולם קבוע להתירו. פי' החצר היתה עמוקה יותר מרשות הרבים, והילכך גג הבית לא היה גבוה מרשו' הרבים עשרה, ואע"פ שלא היה גבוה מרשו' הרבי' עשרה מותר אדם לטלטל מביתו לגגו, כיון דלצד החצר גבוה עשרה כוליה הוי רשות היחי'. ואע"ג דלגבי רשו' הרבי' הוי האי גג כרמלית, דהא לא גביה מיניה עשרה, ואם הכניס והוציא מזה לזה פטור, לגבי בית וחצר רשו' היחיד הוי, ואפי' הכי משום דאויר רשו' הרבי' מיערב בהדיה, דקיימי תרויהו בתוך עשרה, צריך סולם קבוע להתירו ולסלקו מאויר ומכח רש' הרבי'.
<h2>דף פה:</h2>
מתני'. הנותן את עירובו בבית שער, אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר. בבית התבן בבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות הרי זה עירוב, והדר שם אוסר. ר' יהוד' או' אם יש שם תפישת יד שלבעל הבית אינו אוסר. פי' עירובי חצירות צריך ליתן אותו בבית, משום טע' דכולהו הכא דיירי, ובית שער אכסדרה ומרפסת לא חזו לדירה, והילכך הדר שם אינו אוסר בחצר ואינו צריך ליתן עירוב. אבל בית התבן וכול' חזו לדירה והוי עירוב, והדר שם אוסר בחצר. ר' יהוד' אומ' אם יש תפישת [יד] שלבעל הבית, שלא סילק בעל הבית כליו משם אלא עודן שם כאילו כל הבית שלו דומה, וכיון שהוא עירב עם בני החצר אין זה שהכניס לדור בביתו אוסר על בני החצר.
פיס'. ר' יהוד' אומ' אם יש תפישת יד שלבעל הבית אינו אוסר. היכי דמי תפישת יד, אמ' ר' חנינה כגון חצירו שלבוניינוס. פי' שהיה עשיר והיו כל בתיו מליאין פרגמטיא, ואע"פ שהיה משכירן לאחרי' לא היה מסלק כליו משם.
אמ' רב יהוד' בריה דרב שמואל בר שילת משמ' דרב, כל מקום שאמרו חכמ' הדר שם אינו אוסר, הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד. פי' בית שער שלחצר שרבים נכנסין ויוצאין בו לא חזי להניח בו עירוב, אבל בית שער דיחיד, כגון אחד מבני החצר שיש לו בית גדול, ועשה לפניו בית שער להיות יוצא ונכנס דרך עליו לביתו, כיון שאין רבים נכנסין ויוצאין ראוי להניח בו עירוב, והדר שם אינו אוסר, שעיקר הדירה בבית הגדול היא, והיא טפל לו. וכל מקום שאמרו חכמ' אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף, חוץ מאויר שבמבוי. פי' שיתופי מבואות אינן צריכין בית אלא מקום המשתמר, הילכך החצר הוי משתמר, אבל אויר המבוי לא הוי משתמר. תניא עירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי.
<h2>דף פו.</h2>
תנא דבי שמואל, דבר הניטל בשבת אוסר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. פי' אם היו שם לבעל הבית דבר הניטל בשבת אוסר, מפני שיכול ליטלו ונמצא כל הבית שלשוכר, ודבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. תניא נמי הכי, יש לו טבל ועששית וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר.
מתני'. המניח את ביתו והלך לו לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל אוסר, דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומ' אינו אוסר. ר' יוסי או' נכרי אוסר יש' אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבוא בשבת. ר' שמע' אומ' אף המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו. פי' ר' מאיר סבר דירה בלא בעלים שמה דירה, ור' יהוד' סבר לאו שמה דירה. ור' יוסי נמי הכי סביר' ליה דלאו שמיה דירה, ומיהו נכרי אוסר שמא יבוא, ויש' אינו אוסר שאין דרך יש' לבוא בשבת. ודווק' בעיר אחרת, אבל באותה העיר אוסר, שמא יחזור לביתו בו ביום. ור' שמע' סבר אפי' באותה העיר אם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר, שכבר הסיע והסיח דעתו מביתו וקבע לו דירה לבית בתו. אמ' רב הל' כר' שמע'. ודווק' בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבחה בך גודיתא פוק.
מתני'. בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה טפח', בין מלמטה בין מתוך אוגנו. רבן שמע' בן גמליאל או' בית שמי או' מלמטה ובית הלל או' מלמעלה. אמ' ר' יהוד' לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן. פי' בית הלל מקילין, שאע"פ שהמחיצה היא למעלה, דהיינו מתוך אוגנו שלבור, אע"פ שאינה מגעת עד למים מתרת, דמחיצה תלויה מתרת וכאילו היה המחיצה יורדת עד למטה והאי מדידיה ממלא [והאי מדידיה ממלא]. ר' יהוד' או' דיי להם בכותל מפסיק בין ב' החצירות והולך על פי הבור, אותו שפת הכותל המהלכת על פי הבור אמרי' בה גוד אחית עד למטה, שהרי מחיצה תלויה מתרת במים, אבל תנא קמא סבר דווק' מחיצה הנעשת למים אמרי' בה גוד אחית, אבל כותל שבין ב' החצירות שלא נעשה בעבור המים לא אמרי' בה גוד אחית. והיל' כתנא קמא, דאע"ג דאמרי' הלכה כר' יהוד' בעירובין, דווק' בעירובין ולא במחיצה.
<h2>דף פז.</h2>
מתני'. אמת המים שעוברת בחצר, אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחי' בכניסה וביציאה. ר' יהוד' אומ' כותל שעל גבה תידון משו' מחיצה. אמ' ר' יהוד', מעשה באמה שלאבל שהיו ממלאין ממנה בשבת על פי זקנים, אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור. פי' האמה היא כרמלית, שהמים עמוקין י' טפח' והיא רחבה ד' טפח', והיתה באה מבחוץ ונכנסת תחת כותל החצר ועוברת בחצר ויוצאה מתחת כותל אחר שכנגדו. ואין ממלאין ממנה בשבת, שאע"פ שנכנסת בחצר שהיא מוקפת מחיצות, תורת כרמלית יש בה עד שיפסיקוה במחיצות עשרה בין בכניסה בין ביציאה, שיפסיקוה מן האמה שחוץ לחצר מיכן ומיכן. ור' יהוד' סבר דכותל החצר שעל גבה ידון משום מחיצה, כדאמ' לגבי בור, ובאבל התירו הזקנים למלאות ממנה בלי שום מחיצה אחרת. אמרו לו חכמים אל תביא ראיה משם, שמה שהתירו חכמ' לא התירו אלא מפני שלא היה באותה אמה שיעור כרמלית, או לא היו המים עמוקין עשרה, או לא היתה רחבה ארבעה, והילכך היא בטילה אצל החצר.
<h2>דף פז:</h2>
מתני'. גזוזטרא שהיא למעלה מן הים, אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפח', בין מלמעלה בין מלמטה. שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. פי' הגזוזטרא היא רשו' היחי', שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, והים כרמלית, הילכך אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה סביבותיה מחיצה או סביב הנקב החקוק באמצעיתה שלד' על ד' טפחי', ואמרי' גוד אחית מחיצתא עד המים, וכן מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה. ב' גזוזטראות זו למעלה מזו ועשו מחיצה לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו, דכיון דתחתונה משתמשת בעליונה אוסרת אותה.
<h2>דף פח.</h2>
אמ' רבה בר בר חנה, לא תימ' למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור, אלא אפי' לשפוך נמי שרי. פי' אע"ג דאזלי מיא חוץ למחיצות, שגל הים מוציאן בחוץ, כיון שהוא אינו שופכן על דעת לצאת לחוץ מותר לשפוך דרך הנקב משם לים.
פיס'. שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, אמ' רב ששת הכא במאי עסיקי' שעשו מחיצה בשותפות. אבל אם העליונה עשתה המחיצות לעצמה אין תחתונה אוסרת אותה, ואע"פ שבחול היתה משתמשת שם, בגזל היא משתמשת ואין לה חזקה להשתמש עליה, והילכך אינה אוסרת אותה. אמ' רב הונא אמ' רב לא שנו אלא בסמוכה, אבל במופלגת עליונה מותרת. פי' אם היתה סמוכה תחתונה לעליונה במשך הכותל תוך ד' טפחי', שנוח לה להשתמש בעליונה, אז היא אוסרת אותה. אבל אם היתה מופלגת ממנה ד' טפח', שזו משוכה לצפון וזו משוכה לדרום, אין יכולה להשתמש תחתונה בעליונה אלא בקושי והילכך אינה אוסרת את העליונה.
מתני'. חצר שהי' פחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה, בין מבפנים בין מבחוץ, אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אינו צריך לקמור. ר' אליעז' בן יעקב אומ' ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשו' הרבי' שופכין לתוכו מים בשבת. וחכמ' אומ' אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג והן יורדין לביב. החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות. שתי דיוטאות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו, את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין. פי' חצר שהיא פחותה מד' על ד' טפח' אין שופכין לתוכה מים בשבת, מפני שאין המים נבלעין בתוכה ויוצאין לחוץ, וכאילו זורק בחוץ דמי. אלא אם כן עשו לה עוקה, פי' עוקא גומא. שמחזקת סאתי' מן הנקב ולמטה, דהיינו בחללה, שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, הילכך בענן שתחזיק העוקא סאתים, בין עם עשה העוקה בתוך החצר בין אם עשאה ברשות הרבים סמוכה לחצר ומן החצר נגררין המים לתוך העוקא, אלא שצריך לקמור העוקא ולכסותה בנסרים כשהיא מבחוץ ברשות הרבי', שאם תהיה פתוחה תהיה כרמלית שהיא ד' על ד' ואינה עמוקה עשרה. ר' אלעז' בן יעקב אומ' ביב שהו' קמור ד' אמות ברש' הרבים שופכין לתוכו מים בשבת, דקים לן שבד' אמות יש בהן שיעור ליבלע שם סאתים מים, שאדם עשוי להסתפק בכל יום. ואינמי לא תיימי, דיש בו מים מבעוד יום, כיון דרוב ימות השנה עשויין ליבלע הכא נמי כי נפקי לברא לאו להכי איכוון, וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי, דאפילו מתכוין לאו איסורא דאוריית' איכא הכא, דהא לאו ברשות הרב' זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין, הילכך כי לא מיכוין שרי לכתחילה. וחכמ' או' אפי' גג או חצר מאה אמה וביב בתוכו אל ישפוך על פי הביב, אלא שופך לגג או לחצר והן יורדין לביב, פי' דסבירא להו לרבנ' מה שהתירו חכמ' לשפוך מים בחצר שיש בה ד' על ד' מפני שאדם רוצה לזלפן על פני חצירו כדי להרביץ העפר, ואם יצאו המים חוץ לחצר אין רצונו בכך, וכיון דלא מיקיימא מחשבתו שרי. אבל כששופך לתוך הביב אין לומ' שמתכוין להרביץ העפר, והילכ' ניחא ליה שיצאו המים לחוץ, ומשום הכי אסור לשפוך לתוכו. וקיימלן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי והלכה כמותו, שמותר לשפוך בתוך הביב כיון שיש בו שיעור להיבלע שם המים. החצר והאכסדרה שעושין לפני פתח הבית מצטרפין לד' אמות, דאכסדרה כחצר דמיא ולא כבית והיא מצטרפת לחצר. שתי דיוטאות, עליות, זו כנגד זו בחצר, זו מצד זו וזו מצד זה, מקצתן עשו עוקא לפניהן בחצר ומקצתן לא עשו, אותן שעשו מותרין לשפוך המים ואותן שלא עשו הן אסורין.
חצר שפחותה מארבע אמות כול'. מאי טע', אמ' רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות אדם רוצה לזלפן פחות מד' אמות שופכן, אי איכא עוקא שרי ואילא אסיר. פי' אם היא ד' על ד' אמות היא ראויה לזילוף ורוצה לזלפן, ואינמי נפקי לברא לא נתקיימה מחשבתו. אבל פחות מד' אמות, דאינה ראויה לזלף ושופכן, כי נפקי מיא מיקיימא מחשבתו, וגזור רבנן עליה דיל' אתי למישרי זריקה בהדיא לרשו' הרבי'. ר' זירא אמ' בד' אמות תיימי מיא, בפחות מד' אמות לא תיימי מיא. פי' יכולין להיבלע סאתים מים בד' אמות, והילכך לא ניחא ליה דליפקו לחוץ, ואינמי נפקי לא נתקיימה מחשבתו. מאי ביניהו איכא ביניהו דאריך וקטין. פי' כגון שיש בה ח' אמות אורך ברוחב ב', דאיכא קרקע כשיעור ד' אמות מרובעות ויש מקום ליבלע סאתים, אבל לזלף אינה ראויה, לרבה אסור לשפוך בלא עוקא ולר' זירא לא בעיא עוקה, וקיימלן כר' זירא דקאי כר' אליעזר בן יעקב, דתלי טע' משום דתיימי מיא, והיה מתיר לשפוך בתוך הביב אם יש בו ד' אמות.
<h2>דף פח:</h2>
תנא בד"א בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע. מאי טע', אדם רוצה שיבלעו המים במקומן. פי' בד"א דצריך עוקה בימות החמה, שאדם רוצה לנקר את חצירו וניחא ליה שיצאו לחוץ ומיקיימא מחשבתו. אבל בימות הגשמים שכבר חצירו מטונפת אינו חושש וניחא ליה שיבלעו המים במקומן ואם יצאו לחוץ לא נתקיימה מחשבתו, מאי איכא למימר. שמא יאמרו צינורו שלפל' מקלח מים בשבת. סתם צינורות מקלחין הן. ולא אמרי' דאיהו שפך בהדיא שיקלחו בחוץ. אמ' רב נחמ' בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותן לתוכה סאתים, מחזקת סאה נותן לתוכה סאה. אבל בימות החמה עוקה מחזקת סאתים נותן לה סאתים, מחזקת סאה אין נותנין לה כל עיקר, גזירה דיל' אתי למיתן סאתים. בימות הגשמים נמי ניגזור, התם למאי ניחוש לה, אי משום קילקול חצירו הא מיקלקלא וקיימא, אי משום גזירה שמא יאמרו צינורו שלפל' מקלח מים, סתם צינורות בימות הגשמים מקלחין הן. אמ' אביי הילכך אפי' כור אפי' כורים. פי' כיון דבימות הגשמים ליכא למיחש אפילו כורים מותר לשפוך שם, וזהו דתניא שופך ושונה ואינו נמנע בימות הגשמים.
פיס'. שתי דיוטאות זו כנגד זו כול'. אמ' רבה ואפילו עיריבו. פי' אפי' עיריבו בחצר, דתו ליכא למיגזר דיל' מפקי מאני דבתים לחצר הן אסור' אותן שלא עשו עוקא. איתיביה אביי מאי טע', אילימ' משום ניפשא דמיא, והתני' אחת לי עוקא וגסטרא ובריכה ועריבה אע"פ שנתמלאו מים מערב שבת שופכין לתוכו מים בשבת. פי' דכיון דמחזקת סאתים אע"פ שהן מליאין שופך עליהן, אלמא לא חיישי' לניפשא דמיא. אלא אי איתמר הכי איתמר, לא שנו אלא שלא עיריבו אבל עיריבו מותרין. ולא חיישי' לנופשא דמיא. וכי לא עיריבו אמאי אסור', אמ' רב אשי גזירה דיל' אתי לאשתמושי במאני דבתים לחצר. פי' שמא יוציא המים בכלים ויבא וישפכם בעוקא, ונמצ' מטלטל כלים מביתו לחצר בלא עירוב, אבל לשפיכת מים בלא עירוב לא חיישי' דלא חשיב, ואין זה אוסר על חבירו בשפיכות מים אע"פ שלא עיריבו, משו' הכי נקט מאני דבתי לחצר.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' כל אחד ואחד רשות לעצמו. ר' שמעו' אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות [לכלים ששבתו בתוכו ולא] לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' כל גגות העיר רשות אחת, ואע"פ שהדיורין חלוקין למטה לשני בני אדם, הגגין שאין תשמישן תדיר אין בהן חילוק רשות, וכלים ששבתו בגג זה מותר' להוציאן לזה. ובלבד שלא יהא גג גבוה מחבירו עשרה, שאם חלוק מהן בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין, וטע' מפרש לקמ'. וחכמ' או' כל אחד ואחד רשות לעצמו, ואם לא עיריבו דיורין שלמטה אסור לטלטל מזו לזו. ור' שמע' מיקל מכולן, ואמ' חצירות גגות וקרפיפות שאינן יותר מבית סאתים, הואיל ואין תשמישן מיוחד, תמיד רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה בלא עירוב, ולית ליה לר' שמע' עירובי חצירות אלא משום כלי הבית. לכלים ששבתו בתוכן, כלים ששבתו באחד מהן מוציאין אותן מזה לזה. אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית, והביאום לחצירן על ידי שעירבו בני החצר, אסור להוציא' מחצירו לחצר אחרת אם לא עיריבו החצרות יחד. וכן נמי גגין לר' מאיר. ואתרויהו קאי, כלים ששבתו בתוך הבית והעלה אותם לגגו אסור להוציאן בגג חבירו אם לא עירבו, ולא התיר ר' מאיר לטלטל מגג לגג בלא עירוב אלא כלים ששבתו בגגין.
יתיב אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי, בשלמ' רבנ' סברי כשם שדיורין חלוקין למטה כך דיורין חלוקין למעלה, אלא ר' מאיר מאי קסבר, אי קסבר שחלוקין למעלה אמאי הן רשות אחת, ואי קסבר דאין חלוקין למעלה. דכל למעלה מעשרה רשות אחרת היא, אפי' גבוה עשרה או נמוך עשרה נמי. אמ' להו אביי לא שמיע לכו הא דאמ' רב יצחק בר אבדימי או' היה ר' מאיר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת, כגון עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לכתף עליו, גזירה משום תל ברשות הרבי'. פי' חצר וגג שאינן מקורין, דדמו לרשות הרבים, הוה גזר ר' מאיר, ולא בתוך הבית. סבור מינה אפי' מכתשת ואפי' גיגית נמי, אמ' להו אביי הכי אמ' מר, לא אמ' ר' מאיר אלא עמוד ואמת הריחים הואיל ואדם קובע להן מקום. אבל כלים לא, ואין הל' כר' מאיר, אלא כל מה שבתוך החצר מותר ולא גזרינן.
פיס'. וחכמ' או' כל אחד ואחד רשות לעצמו. איתמר רב אמ' אין מטלטלין בו אלא בארבע, ושמואל אמ' מותר לטלטל בכולו. פי' רב אמ' אין מטלטלין בגג הסמוך לחבירו אלא בד' אמות, דכיון דלרבנן כל אחד רשות לעצמו ואסור לטלטל מזה לזה והן פרוצין זה לזה אוסרין זה על זה, דהוה ליה רשות פרוצה במלואה למקום האסור לה, ודמו לשתי חצרות שנפרץ הכותל שביניהן שמערבין אחד ואין מערבין שנים. וכמו שאסורין לטלטל מזו לזו כך אסורין לטלטל בכל חצר וחצר כלים שבבתים, שזו אוסרת את זו, עד שיערבו שתיהן, והכא נמי גגין אסרי אהדדי עד שיערבו. ושמואל אמ' מותר לטלטל בכולו, דקסבר מחיצות המבדילות למטה בין הדיורין אמרי' גוד אסקינהו למעלה ויפרידו ביניהן, שלא יהא זה אוסר את זה. במחיצות הניכרות כול' עלמ' לא פליגי, כי פליגי במחיצות שאינן ניכרות, רב אמ' אין מטלטלין בו אלא בארבע לא אמרי' גוד אסיק מחיצאתא, ושמואל אמ' מותר לטלטל בכולו אמרי' גוד אסיק מחיצאתא. פי' מחיצות הניכרות הן שאין הבתים מחוברין ויש אויר ביניהן, ומחיצות הבתים נראין לעומדין על הגג כשמסתכלין תחת רגליהן, ומחיצות שאין ניכרות הן שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצות שבין הדיורין, וקיימלן דרב ושמואל הלכ' כרב באיסורי. ואם אין המחיצות ניכרות אין מטלטל אדם אלא בד' אמות שגג חבירו אוסרו, ואע"ג דלית הילכת' כרבנן אלא כר' שמע', פסקי' היל' לק(א)מ' דאמ' גגין וחצירות וקרפיפות רשות אחת הן, נפקא מינא לכלים ששבתו בתוך הבית, דאליבא דכול' עלמ' אסור לטלטלן לגג חבירו, וכמו שאסור לטלטלן בגג חבירו גם בגגו נמי אסור אם אין שם מחיצות הניכרות, שגג חבירו שהוא פרוץ לו אוסרו.
<h2>דף צ.</h2>
גגין השוין לר' מאיר וגג יחידי לרבנן. פי' גגין שוין לר' מאיר, שהן כולן רשות אחת ויש בהן יותר מבית סאתים, וכן גג יחידי לרבנ' שיש בו יותר מבית סאתים. רב אמ' מותר לטלטלן בכולן, ושמואל אמ' אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות. רב אמ' מותר לטלטל בכולן. משום דאיכא מחיצות הניכרות, שכיון שאין גגין אחרים סמוכין להן המחיצות שלדיורין שלמטה אמרינן בהו גוד אסיק מחיצתא. וכי היכי דלמטה עבידי לדירה למעלה נמי עבידי לדירה, וכיון שהוקפו לדירה אע"פ שיש בהן יותר מבית סאתים, מותר לטלטל בכולן. ושמואל סבר אע"ג דאמרי' גוד אסיק מחיצתא, הני מחיצות למטה עבידן למעלה לא עבידן, והויא לה כקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, וקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בארבע. וקיימלן הל' כרב באיסורי, הילכך מטלטלין בכולן.
איתמר, ספינה רב אמ' מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בד' אמות מחיצות להבריח מים הן עשויות. פי' ולא חשיבי מחיצות שהוקפו לדירה, וכגון שיש בה יותר מבית סאתים. והיל' כרב.
<h2>דף צ:</h2>
איתמר, אכסדרה בבקעה רב אמ' [מותר] (מ)[ל]טלטל בכולה, ושמואל אמ' אין מטלטלין בו אלא בארבעה. פי' אכסדרה שהיא בנויה לפני ביתו, והיא פתוחה לשדה אחת או לים או לחצר שאינה מעורבת. רב אמ' מותר לטלטל בכולה, אמרי' פי תקרה יורד וסותם. ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בארבע, לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. ופירש המורה אכסדרה זו פרוצה מד' רוחותיה ועומד קירויה על ד' יתידות, ונותנין ד' קורות מיתד ליתד ועליהן מסדרין הנסרים, ואותן הקורות קרי פי תקרה. ואינו נראה לי, דבכל דוכתא אכסדרה שיש לה ג' דפנות משמע ודופן רביעי הוא פרוץ כולו, דהכי אמרי' בפרק הקומץ רבה אמ' רב חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה, אי אמרת בשלמ' דיש לה ג' דפנות משום הכי אצטריך למימ' דהיא פטורה, מפני שדופן רביעי כולו פרוץ ואין לו פצימין, אלא אי אמרת שאין לה דפנות כלל מה (מה) מזוזה שייך בה. ובפרק קמא דפסחים [ח' ע"א] נמי אמרי' אכסדר' לאורה נבדקת, ואי אין בה דפנות כלל מה בדיקה היא צריכה, אלא ודאי ככל בית היא עשויה בדפנות ותקרה אלא שדופן רביעי שלה פרוץ כולו. ואמרי' נמי בפרק לא יחפור [כ"ה ע"ב] תניא ר' אליעז' אומ' העולם הזה לאכסדרה היא דומה ורוח צפונית אינה מסוככת, מהכא מוכח בפירוש דאכסדרה ג' דפנות יש לה, והיל' כרב.
<h2>דף צא.</h2>
פיס'. ר' שמע' או' אחד גגות ואחד חצירות כול'. אמ' רב הל' כר' שמע', והוא שלא עיריבו, גזרינ' דיל' אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. אי קשיא, והא גגין שכיחי בהו מאני דבתים והיכי שרי ר' מאיר לטלטל כלים ששבתו בגגין לגג אחר, וחכמ' שרו מגג לחצר ניגזור משום כלי בתים דשכיחי בגגין, ונהי דבגגין השוין שאין מחיצותיהן ניכרות דאסרי בין רבנן בין ר' מאיר להעלות כלים מן הבתים לגגין מפני שהגגין פרוצין ואוסרין זה את זה, מכל מקום בגג יחידי לרבנ' או במחיצות הניכרות שרו בין רבנ' בין ר' מאיר להעלות כלים כל אחד מביתו לגגו, וכיון דשכיחי כלים דבתים בגג היכי שרי ר' מאיר לטלטל מגג לגג כלים ששבתו בגג, ורבנ' שרו מגג לחצר ניגזור משום כלים דבתים דשכיחי התם. ואין לחלק בדבריהן, דסתם קאמרי ר' מאיר ורבנ' דכל הגגין רשות אחת לר' מאיר ולרבנן גגין וחצירות בין בשאין מחיצות ניכרות ובין כשמחיצו' ניכרות. יש לתרץ אנה מחלק רב בין עיריבו ללא עיריבו, דווקא בחצר דשכיחי תמיד כלים דבתים בחצר, שכל תשמיש הכלים בחצר הוא, אבל אין דרך הבתים להשתמש בגגין, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. ודכוותה אמרי לקמן בגמר' [צ"ב ע"א] בשתי חצירות (ורוחבה) [וחורבה] אחת ביניהן. ושמואל אמ' בין עיריבו בין לא עיריבו, וכן אמ' ר' יוח' בין עיריבו בין לא עיריבו. וקיימ' לן רב ור' יוחנ' הלכ' כר' יוח', כל שכן דקאי שמואל כוותיה.
<h2>דף צב.</h2>
מתני'. גג גדול סמוך לגג קטן, הגדול מותר והקטן אסור. חצר גדולה שנפרצה לקטנה, הגדולה מותרת והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. פי' הגדול מותר להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני קטן אוסרין עליו, דלגבי גדול (הן) [הך] פירצה [פיתחא] הוא דשרי בגיפופי, (וכיון) [וכגון] דאין הפרצה יותר מעשר. אבל קטן אסור להוציא לו כלי הבית, דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואו, ודברי הכל היא, דאפי' ר' מאיר לא אמ' גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן, אבל לכלים ששבתו בבית לא, דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה דלכולי עלמ' חצירות רשות אחת הן. ולעניין כלי הבתים אסרה הגדולה על הקטנה, וגדולה מותרת להוציא כלי הבתים שבה אם עיריבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה.
יתיב רבה ור' זירא ורבא בר רב חנן, ויתבי וקאמרי ש"מ ממתני' דיורי גדולי בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה. כיצד גפנים בגדולה אסו' לזרוע בקטנה, ואם זרע זרעים אסורין גפנים מותרין. גפנים בקטנה מותר לזרוע לגדולה. אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת, אשה בקטנה וגט בגדולה אינה (מגורשת) [מתגרשת]. ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. תשע' בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. ודווק' להצטרף הוא דאינו מצטרף, שאין התשעה יוצאין ידי חובתן בצירופו, אבל לצאת הוא ידי חובה יוצא, שאם היו ציבור בקטנה והוא בגדולה יכול לענות עמהן קדושה וקדיש ויוצא ידי חובתו, דאם איתה דאינו יוצא הכי הוה ליה למימר ציבור בגדולה ויחיד בקטנה יוצא ידי חובתו אבל ציבור בקטנה ויחיד בגדולה אינו יוצא.
<h2>דף צג:</h2>
אמ' רב חסדא גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין. פי' חצר שקרקעיתה גבוהה מחבירתה ה' טפח' והוסיפו על אותו גובה מחיצה חמשה אין מצטרפין. עד שיהא או כולו בגידוד או כולו במחיצה. דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין [ומסיק תלמודא והילכת' גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין].
בעי רב הושעיה דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו. פי' כגון כותל שבין ב' חצירות שנפל בשבת דהוו דיוריהן השתא כי הדדי, מהו שיאסרו זה על זה. אמ' ר' חנינ' ת"ש, חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת וקטנה אסורה. אמ' רבה אימור מבעוד יום נפרצה. אמ' ליה אביי לא לימא מר אימור אלא אימא ודאי (מ)מבעוד יום נפרצה, דהא מר הוא דאמ' בעאי מיניה מרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה עירב דרך הפתח ונסתם הפתח עירב דרך חלון ונסתם חלון מהו, ואמרו ל(ו)[י] שבת הואיל והותרה הותרה. אי קשיא, היכי אמ' רב הונא הכא שבת הואיל והותרה הותרה, והכי נמי בפרק קמא [י"ז ע"א] אמרי' גבי מקיפין בקנים דאמ' רב הונא שבת גורמת, ולעיל בפרק חלון [ע"ט ע"א] תנן מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפח' מערבין שנים ואין מערבין אחד, אילו מאכילין מיכן ואילו מאכילין מיכן, ואמרי' בגמר' אמ' רב הונ' ובלבד שלא יתן זה לתוך קופתו ויאכיל וזה לתוך קופתו ויאכיל, פי' שמא יתמעט התבן בשבת מי' טפח' ויאסרו אילו את אילו, אלמא לית ליה לרב הונא שבת הואיל [ו]הותרה הותרה. נראה לי, דהתם אמ' רב הונא אמ' רב גרסינן, דרב הא דאמ' דדיורין הבאין בשבת אוסרין כדאמרי לקמ', אבל לעולם רב הונא סבר שבת הואיל והותרה הותרה.
איתמר כותל שבין שתי חצירות ונפל, רב אמ' אין מטלטלין בו אלא בארבע. דקסבר דיורין הבאין בשבת אוסרין. ושמואל אמ' זה מטלטל עד עיקר מחיצה. דקסבר שבת הואיל והותרה הותרה. והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, כי הא דשמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני, אמ' להו שמואל נגודו גלימא, אהדרינהו רב לאפיה, אמ' להו שמואל קטורו המייניה. והיכי עבד הכי. והאמ' שמואל זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. שמואל דעבד לצניעותא הוא דעבד. ורב אי לא סבירא ליה לימא דאסיר, אתריה דשמואל הוה, ומאי טע' אהדרינהו לאפיה כי היכי דלא לימרו הדר רב משמעתיה. ואע"ג דקיימלן כרב באיסורי, הכא הלכה כשמואל משום דקיימי כוותיה רב הונא ורב יהוד'.
<h2>דף צד.</h2>
מתני'. חצר שנפרצה לרשו' הרב', המכניס מתוכה לרש' היחי' או מרשו' היחי' לתוכה חייב, דברי ר' אליעזר. וחכמ' אומ' מתוכה לרשו' היחיד או מרשות היחיד לתוכה פטור, מפני שהיא ככרמלית. פי' ר' אליעזר סבר חצר שנפרצה במלואה לרשות הרבים או ביותר מעשר כרשות הרבים דמיא, והילכך המכניס והמוציא מתוכה לרשות היחי', דהיינו הבית שבתוכה, [או] מרש' היחיד לתוכה חייב. וחכמ' אומ' לא הויא אלא כרמלית, והמכניס מתוכה לרשות היחי' [או מרשות היחיד לתוכה] פטור אבל אסור. ודווק' מתוכה לרשות היחי' או מרשו' היחי' לתוכה פטור אבל אסור, אבל מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבי' לתוכה חייב חטאת, שהפרצה עושה אותה כרמלית להחמי' שלא נטלטל מתוכה לרשו' היחיד או מרש' היחיד לתוכה, אינמי שלא נטלטל בתוכה יותר מד' אמות, אבל לעניין רשות הרבים רשות היחיד גמורה היא, והמוציא והמכניס מזו לזו חייב סקילה, דג' מחיצות דאוריית', ומחיצה הרביעי' שהיא פרוצה עושה אותה כרמלית להחמיר אבל לא להקל.
ומקשה, אטו משום דנפרצה לרשו' הרבים הויא לה לר' אליעז' רשות הרבים. ומסיק, דעל מקום מחיצה פליגי ובצידי רשו' הרבי' פליגי, ר' אליעזר צידי רשות הרבי' כרש' הרבים דמו ורבנ' סברי לאו כרשות הרב' דמו. פי' מקום הכותל הסמוך לרשות הרבים רבים דורסין עליו בשיש רוב עם (רשו') ברשות הרבים והוי צידי רשו' הרבי', ודווקא התם פליג ר' אליעז' ועביד ליה כרשות הרבי' אבל כל תוכה שלחצר מודה דהויא כרמלית. והאי דקתני מתוכה לר' אליעזר, איידי דאמור רבנן מתוכה אמ' איהו נמי מתוכה. ולרבנן אמ' ר' אליעזר צידי וקא מהדרי ליה אינהו מתוכה, אין הכי קאמרו ליה רבנן לר' אליעזר מי לא מודית לן היכא דקא מטלטל מתוכה לרשות היחי' ומרשות היחיד לתוכה דפטור מפני שהיא ככרמלית, צידי נמי לא שנא. ור' אליעזר התם לא דרסי לה רבים, הכא דרסי לה רבים. וקיימלן יחיד ורבים הלכ' כרבים, וצידי רשות הרבים ככרמלית הוו ולא רשות הרבים.
מתני'. חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלה קורתו או לחייו, מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבוא, דברי ר' יהוד'. ר' יוסי אומ' אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבוא, ואם אסורין לעתיד לבוא אסורין לאותה שבת. פי' ר' יהוד' סבר שבת הואיל והותרה הותרה, ור' יוסי סבר כמו שלעתיד לבוא אסורין כך היום אסורי', ולא אמרי' שבת כיון דהותרה הותרה. ואמרי', במאי עסיקי', אילימא בעשר מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פתחא הוי, מב' רוחות נמי לימא פתחא הוא. אלא ביותר מעשר, אי הכי אפי' מרוח אחת נמי. אמ' רב לעולם בעשר, וכגון שנפרצה בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. פי' האי מב' רוחות (לזו) [לאו] זה כנגד זה, כגון מזרח ומערב הוא, אלא מזרחית דרומית, שתפשה הפרצה ב' כתלים בקרן זוית דלא חשיבה פרצה דקרן זוית פתחא.
<h2>דף צד:</h2>
וכן בית שנפרץ. מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פי תקרה יורד וסותם, מב' רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם. ואוקמה רבא. כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון, דליכ' למימ' פי תקרה יורד וסותם. פי' בקרן זוית בענן דלא ליהוי פתחא, והגג היה משופע באלכסון כעין הגגין שלנו, שאין לומ' בו פי תקרה יורד וסותם, מפני שהיה יורד באלכסון חוץ מכותלי הבית, ולא היה סותם, שאין לומ' פי תקרה יורד וסותם אלא [כ]שהגג שוה ואינו משופע, שפי תקרה יורד כנגד הכתלים שמיכן ומיכן.
<h2>דף צה.</h2>
פיס'. ר' יוסי אומ' אם מותרין כול'. איבעיא להו ר' יוסי לאיסור קאמ' או להיתר קאמ'. אמ' רב ששת לאיסור קאמ'. תניא נמי הכי ר' יוסי אומ' כשם שאסורי' לעתיד לבוא כך אסורין לאותה שבת. איתמר ר' חייא בר אשי אמ' רב הלכ' כר' יוסי, ושמואל אמ' הל' כר' יהודה. וכבר פסיקנא לעיל [י"ז ע"א] הל' כשמואל. ומי אמ' שמואל הכי, והתנן אמ' ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו. ואמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהוד' ולא עוד אלא שכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואמ' רב חנה בגדתאה לר' יהודה אמ' שמואל אפי' במבוי שניטלה קורתו או לחייו, ואמ' לו בעירוב אמרתי לך ולא במחיצות. אמ' רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, כאן שנפרצה לכרמלית וכאן שנפרצה לרשות הרבי'. פי' מאי דאמ' שמואל הכא הל' כר' יהוד', דאמרי' שבת כיון דהותרה הותרה, דווקא כשנפרצה לכרמלית דהיא מדרבנן, אבל אם נפרצה לרשו' הרבי' אין הל' כר' יהודה אלא כר' יוסי, ולא אמרי' שבת כיון דהותרה הותרה.
מתני'. הבונה עלייה על גבי שני בתים, וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה, וחכמ' אוסרין. ועוד אמ' ר' יהודה מערבין במבוי המפולש, וחכמ' אוסרין. פי' בנה עלייה על גבי שני בתים שהן בשני צידי רשות הרבים, וכן גשרים המפולשין ויש להן מחיצות מלמטה משני הצדדין, ר' יהוד' היה מתיר לטלטל תחתיהן, משום דאמרי' פי תקרה יורד וסותם [אפילו] היכא (דקבעי) [דבקעי] בה רבים, ועוד אמ' ר' יהוד' מערבין במבוי המפולש מב' ראשיו לרש' הרבים, ואע"ג דליכא הכא פי תקרה דהא מבוי אינו מקורה, משם דקסבר ב' מחיצות דאורייתא, וכך הוא מבוי המפולש לר' יהודה כמו מבוי שלג' מחיצות לרבנן דבעי לחי או קורה, והם הכי נמי הכא בעי ר' יהוד' לב' מחיצות לחי או קורה. וחכמ' אוסרין, דקסברי ג' מחיצות דאוריית' לשווייה רשות היחי', ומבוי המפולש אינו אלא רשות הרבים. ואין הלכה כר' יהודה, דקיימלן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואין תקנה לא למבוי המפולש ולא לעלייה שעל גבי שני בתים עד שיעשה מחיצה שלישית.
המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, רבן גמליאל אומ' שנים שנים. בד"א בישנות, אבל בחדשות פטור. מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן. ובסכנה מכסן והולך לו. ר' שמעון אומ' נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה. וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו הן מאה. ר' יהוד' או' נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו חוץ לתחום. אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. פי' מכניסן. לעיר ולבית. זוג זוג, אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובשין בחול, וחוזר תמיד ומכניסן עד שיכלו. רבן גמליאל אומ' שנים שנים, זוג אחד בראש וזוג אחד בזרוע, ולקמ' נפרש טע'. בד"א בישנות, שהקשרים ניכרין בהן וידוע שהן תפילין ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון. אבל בחדשות פטור, להכניסן, דחיישי' דיל' קמיעין הן ואין קדושה אלא בנעשין כהלכתן ולשמן ולא מחללינן שבת עליהו. מצאן צבתים, קשרים קשרים ויש הרבה תפילין בכל קשר, ולקמן נפרש מאי צבתים ומאי כריכות. מחשיך עליהן, ומשמרן עד שתחשך ויטלם יחד, ולקמ' נפרש אמאי אינו מכניסן זוג זוג. ובסכנה, שאינו יכול להמתין שם ולשומרן מכסן בשום דבר שלא יעמדו בביזיון והולך לו. ר' שמע' אומ' נותנן לחבירו וחבירו לחבירו, דכל חד וחד לא ממטי ליה ד' אמות. עד שמגיע לחצר החיצונה, שבעיר שיהא מקום המשתמר ויכניסם בתוך החצר על ידי סטיו שהוא מקום פטור. וכן בנו, שהיה עומד בשדה והוא קטן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפי' הן מאה עד שיכניסוהו לעיר. ר' יהודה או' נותן אדם חבית מים לחבירו וחבירו לחבירו ואפי' חוץ לתחום, על ידי בני אדם שעיריבו או שהיו מעיר הסמוכה לה וביניהן שני תחומי שבת. אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה, כדתנן [ביצה ל"ז ע"א] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ובגמ' מפר' טע' דר' יהודה.
<h2>דף צה:</h2>
רבן גמליאל אומ' שנים שנים. אסיק' פלוגתיהו דתנא קמא סבר שבת זמן תפילין הוא, והילכך אם יניח ב' זוגות עבר בבל תוסיף והויין נמי משוי ומחלל את השבת, ורבן גמל' סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, וליכא בל תוסיף אלא בזמן חיוביהו, ומשו' הצלה דתפילין שרו ליה דרך מלבוש ובמקום תפילין, וכדרב שמואל בר יצחק דאמ' מקום יש בראש שראוי להניח בו ב' תפילין, והוא הדין נמי מקום יש בקיבורת שראוי להניח בו שתי תפילין.
<h2>דף צו.</h2>
תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי ר' יוסי הגלילי. ותניא ר' עקיבה אומ' יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, ת"ל והיה [לך] לאות על ידך, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות, מפני שהן גופן אות. פי' שיש' צריך להעמיד אות על עצמן להיכר שהן מחזיקין בתורתו שלהקב"ה, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישר', דכת' כי אות היא ביני וביניכם, וכל ימים טובים איתקוש לשבת ונקראו שבתון. ואין הלכה כר' מאיר ור' יהוד' דאמרי שבת זמן תפילין, אלא כר' עקיב' וכר' יוסי הגלילי. והכי אמרי' בפרק הקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"ב], אמ' רבה בר הונא ספק חשיכה ספק לא חשיכה לא חולץ ולא מניח, הא ודאי חשיכה חולץ. ואוקימ' התם דבערב שבת מיירי, ומשום דשבת לאו זמן תפילין. ודווק' ימים טובים לא אבל לא חולו שלמועד, כדפסקית התם. תניא היה ניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דברי ר' נתן, ר' יונתן הקטרוני או' אין מניחין תפילין בלילה. ובפרק הקומץ רבה [שם] אמרי' הלכ' מניחין תפילין בלילה ואין מורין כן.
<h2>דף צו:</h2>
מאן תנא דשמעת ליה דאמ' שבת זמן תפילין היא האי תנא הוא, דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות. עד כאן לא פליגי אלא בחדשות וישנות, אבל באשה לא פליגי, דקסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. פי' דאי הוו פטורות הויין עלה משוי, כיון שאין דרכה ללובשן בחול, ולא הוו שרו לה רבנן להביאן בשבת.
<h2>דף צז.</h2>
פיס'. מצאן צבתים או כריכות. מאי צבתים ומאי כריכות, אמ' רב יהודה הן הן צבתים הן הן כריכות, צבתים זוי זוי, כריכות דכריכי טובא. פי' בין צבתים בין כריכות אגודות, שיש שם תפילין הרבה הן, אלא שצבתים הן זוגות זוגות שלראש ושליד וכן עומדין כולן, וכריכות הן קשורין יחד בערבובי'. מחשיך עליהן ומביאן. ואמאי, ליעיילינהו זוג זוג, אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מיניה דרבא כל שאילו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג, ואם לאו מחשיך עליהן ומביאן.
ובסכנה מכסן והולך לו. והתניא בסכנה מוליכן פחות פחות מארבע אמות, אמ' רבה לא קשיא, כאן בסכנ' גוים כאן בסכנת ליסטין. פי' מתני' בסכנת גוים שגזרו על יש' שלא יניחו תפילין, ואכולה מתני' קאי אפי' ארישא, שסכנה היא לו להכניסן על ראשו, אלא מכסן והולך לו. וברייתא בסכנת ליסטין, שירא להחשיך שם, הילכך מביאין פחות פחות מד' אמות. אמ' ליה אביי במאי אוקימתה למתני' בסכנת גוים, אימא סיפא ר' שמע' אומ' נותנן לחבירו וחבירו לחבירו כל שכן דאוושא מילתא, חסורי מיחסרא והכי קתני, בד"א בסכנת גוים אבל בסכנת ליסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות.
<h2>דף צז:</h2>
ר' שמעו' אומ' נותנן לחבירו כול'. במאי קמיפלגי, מר סבר פחות פחות מד' אמות עדיף, דאי אמרת נותנן לחבירו אוושא מילתא דשבת טובא, ומר סבר נותן לחבירו עדיף, דאי אמרת מוליכן פחות פחות מד' אמות, זמנין דלאו אדעתיה ואתי לאייתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. וכן בנו נותנו לחבירו. תנא דבי שמואל כגון שילדתו אמו בשדה, ומאי אפי' הן מאה אע"ג דקשיא ליה ידא הא עדיפא. — ר' יהוד' אומ' נותן אדם חבית כול'. ולית ליה לר' יהודה הא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אמ' רב יוסף כי תנן נמי מתני' בשיירה תנן. פי' בשיירה שחנתה בבקעה, שהן אנוסין שאין להם מים. דתניא ר' יהוד' אומ' בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו כול'.
מתני', הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפח' גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפח' הופכו על הכתב. ר' יהוד' אומ' אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו. ר' שמע' אומ' אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו, שאין לך דבר שבות עומד בפני כתבי הקודש. פי' כל ספריהן היו עושין כעין ספר תור' שלנו, ולקמן נפרש מה בין אסקופה לגג, למה באסקופה אנו מתירין לגוללו אצלו (הגג) [ובגג] לא. למעלה מי' טפחי' שעדיין לא הגיע לאויר רשות הרבים גוללו אצלו. למט' מי' טפח'. שהגיע לאויר רשות הרבים, הופכו על הכתב, האותיות כלפי הכותל, שלא יהא האות מוטל בביזיון ומניחו עד שתחשך. ר' יהוד' אומ'. כל זמן שאינו נוגע בארץ כל שהוא גוללו אצלו כיון דלא נח ברשו' הרבי', ור' שמע' אומ' אפי' נח בארץ עצמו גוללו אצלו, שאין זה אלא שבות איסור דרבנן כיון דאיגודו בידו, וליכא למיגזר אלא דיל' נפיל כוליה ואתי לאייתוייה, ואין איסור שבות עומד בפני כתבי הקודש.
פיס'. הקורא בספר על האסקופה כול'. אוקמה אביי באסקופה כרמלית עסיק'. שהיא רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה, דאפי' אי נפיל כוליה ואתי לאייתויי לא אתי לידי איסור דאוריית', הילכך השתא דאיגודו בידו גוללו לכתחילה. אבל אם היה קורא בראש הגג שהוא גבוה עשרה והוי רשות היחיד, למעלה מי' טפחי' שעדיין לא הגיע לאויר רשות הרבי' גוללו אצלו, אבל אם הגיע למטה מי' טפח' מניחו שם והופכו על הכתב. ומקשה, והא לא נח. פי' אע"פ שהגיע למטה מעשרה תלוי באויר ולמה אינו גוללו אצלו. אמ' רבה הכא בכותל משופע עסיק'. פי' אין הכותל שוה אלא בולט למטה ונח על מקום בליטתו, הילכך אם הוא למעלה מי' טפח' הוה ליה רש' היחיד וגוללו אצלו, דמרשות היחיד לרשות היחיד קא שקיל, ואם הוא למטה מעשרה הוי כרמלית והופכו על הכתב. ואמ' ליה אביי במאי אוקימתה למתני' בכותל משופע, אימ' סיפא ר' יהוד' אומ' אפי' אינו מסלק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו והא נח בכותל. חסורי מיחסרא והכי קתני, בד"א בכותל משופע אבל בכותל שאינו משופע למעלה מג' טפחים גוללו אצלו, למטה מג' טפחי' הופכו על הכתב. פי' דכל פחות משלשה כלבוד דמי.
<h2>דף צח:</h2>
ר' יהודה אומ' אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו. פי' דלא אמרי' גבי הנחה כלבוד דמי, אלא בענן הנחה על גבי מקום משהו, וכל זמן דלא נח גוללו אצלו. אלא הא דאמ' רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. פי' הא דאמ' בפרק הזורק [שבת ק' ע"א] תוך שלשה לרבנ' דפליגי עליה דר' עקיב' בקלוטה כמי שהונחה, דהזורק מרשות היחי' לרשו' היחי' דרך רשות הרבי' למטה מעשר' לא אמרי' הרי היא כמי שהונחה, ואפי' זרק למטה משלשה נמי לא מיחייב, דלא אמרי' לבוד אלא בענן שיניח על גבי מקום כל שהוא, ולא בענן שיהא רחב ד' על ד' טפחי' אלא כל שהוא, לימא דלא כתנא קמא דאסר אע"פ שלא הגיע לארץ. אלא כולה ר' יהוד', וחסורי מיחסרא והכי קתני בד"א בכותל משופע אבל בכותל שאינו משופע אפי' למטה משלשה גוללו אצלו, שר' יהוד' אומ' אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו. מאי טעמ', בענן הנחה על גבי משהו וליכא.
זיז שלפני החלון כול'. האי זיז דמפיק להיכא, אילימ' דמפיק לרשות הרבים ניחוש דיל' נפיק ואתי לאייתויי. אלא דמפיק לרשות היחיד, פשיטא. אמ' אביי לעולם דמפיק לרשו' הרבי' ומאי נותנין עליו דקתני כלים הנשברים. פי' כלי חרש, דתו ליכא למיחש דילמא אתי לאייתויינהו.
מתני'. זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת. עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבי' ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות. לא יעמוד אדם ברשו' היחיד וישתין ברשו' הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק, ר' יהוד' אומ' אף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. פי' זיז שלפני החלון, בולט מן הכותל גבוה עשרה ורחב ארבעה. נותנין עליו, בני העלייה, דרשות היחיד הוא. עומד אדם ברשות היח', דהיינו בתוך החצר או על הגג ומושיט ידו ברשות הרבים ומטלטל מיכן לכאן בתוך ד' אמות, ולא גזרי' שמא יכניס ברשו' היחיד, או עומד ברשו' הרבים ומכניס ידו לתוך החצר או לתוך הבית ומטלטל מזוית לזוית, ולא גזרי' שמא יוציא החפץ לחוץ במקום שעומד גופו. ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, שכשעומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבי' אל יוציא החפץ מתחיל' ארבע לסוף ארבע, שאם הוציא החפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע אע"פ שלא זז גופו חייב, דבתר עקירת חפץ אזלינ'. לא יעמד אדם ברשות היחי' וישתין ברשות הרבים, דקא מפיק מרשות היחי' לרשות הרבים. ר' יהוד' אומ' אף מי שנתלש רוקו בפיו ונתעגל ונאסף לצאת לא יהלך ד' אמות ברשות הרבי' עד שירוק, ואע"ג דברוק ליכא שיעורא, בכל שהוא חשוב להתחייב עליו מפני שמצערו אם לא יוציאנו מפיו.
<h2>דף צט.</h2>
פיס'. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשו' הרבי'. אמ' רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, והא בענן (הנחה) [עקירה] מעל גבי מקום ארבעה וליכא, מחשבתו משויא ליה מקום. [פי'] מחשבתו שהוא צריך להוציאו משם מפני שמצערו. דאי לא תימא הכי, הא דאמ' רבא זרק ונח בפי הכלב ובפי הכבשן חייב חטאת, והא בענן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא, אלא מחשבתו. שחישב לזורקו שם מפני שצריך להאכיל לכלבו ולהבעיר כבשנו. משויא ליה מקום, הכא נמי מחשבתו משויא ליה מקום. ירושלמי, לא סוף דבר עומד ברשו' היחי' ומשתין ברשו' הרבי', אלא אפילו עומד ברשו' הרבי' ומשתין ברשות הרבי' והן מתגלגלין ויורדין לרשות היחיד אסור. אמ' ר' יוסי ביר' בון לא סוף דבר עומד ברשות הרבים ומשתין ברשות היחי', אלא אפי' עומד ברשות היחי' ומשתין ברשות היחיד והן מתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור. אמ' ר' יוסי הדא אמרה סילון שהוא עומד ברשו' הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין שופכין לתוכו מים בשבת מפני שמתגלגלין ויורדין.
אמ' ריש לקיש הכח ורק בפני רבו חייב מיתה, שנ' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאיי.
מתני'. לא יעמוד אדם ברשו' היחי' וישתה ברשו' הרבים, ברשות הרב' וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וכן בגת.
איבעיא להו כרמלית מאי, אמ' אביי היא היא. רבא אמ' היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. אמ' אביי מנא אמינא לה, מדקתני וכן בגת. פי' כגון בגת שהיא רחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה דהויא כרמלית, אלמא כרמלית נמי גזרי'. רבא אמ' וכן בגת לעיניין מעשר, וכן אמ' רב ששת וכן בגת לעניין מעשר. דתנן שותין על הגת בין בחמין בין על הצונין ופטור דברי ר' מאיר, ור' אלעזר ביר' צדוק מחייב, וחכמ' אומ' על החמין חייב ועל הצונין פטור מפני שהוא מחזיר את המותר. פי' היין כל זמן שהוא בגת לא נגמרה מלאכתו למעשר ומותר לשתות ממנו עריי, כדאמר' בע"ז בפרק ר' ישמעאל [נ"ו ע"א] יין משירד לבור ויקפה, פי' אחר שירד לבור מן הגת וקיפה, שהסיר החרצנין והזגין שהן צפין עליו, אז נגמרה מלאכתו ואסור לשתות ממנו עריי, אבל כל זמן שהוא בגת שותין ממנו עריי, והכי קאמ' שותין על הגת שעומד על הגת ופטור [מן המעשר], בין שמזגו בחמין בין שמזגו בצונין, ולא אמרי' מזיגא משויא ליה קבע. ור' אלעזר ביר' צדוק מחייב, דקסבר מזיגה משויא ליה קבע, ואע"פ שלא נגמרה מלאכתו אסור לשתות ממנו שתיית קבע בלא מעשר מדרבנן. וחכמ' אומ' על החמין חייב דאין ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין, הילכך כי מזיג ליה בחמין אדעתא למישתייה כוליה מזגיה ומשויא ליה מזיגה קבע, אבל מזיגת צונין לא משויא ליה קבע דיל' שתי פורתא ומהדר, והילכך כל מה דשתי הוי עריי. ומתני' דקתני וכן בגת לעניין מעשר איתמר, שלא יעמד אדם על גבי קרקע ויושיט ראשו בגת וישתה בלא מעשר אלא אם כן הכניס ראשו ורובו שם. וקיימלן אביי ורבא הלכ' כרב', ובכרמלית לא גזרי'.
<h2>דף צט:</h2>
פיס', קולט אדם מן המזחילה כול'. פי' מזחילה הוא שעוש' סמוך לגג ובולט לחוץ, שכל מימי הגג שוללין שם, ואורך המזחילה כנגד אורך כל הגג. וצנור הוא מרזב אחד ארוך, שכל מימי הגג יורדין לתוכו והוא (יולנא) [יוצא] ובולט חוץ לגג ומקלח כל המים לחוץ. ומותר אדם לקלוט מן המים היורדין מן המזחילה, שמן האויר הוא קולט, ואע"פ שעומד ברשות הרבים ומזחילה היא למעלה מעשרה והיא רשות היחיד, דדווק' ליטול מים מתוך המזחילה הוא אסור משום דקא שקיל מרשות היחיד ומפיק לרשות הרבים, אבל לקלוט מן האויר מותר.
פיס'. ומן הצינור מכל מקום ושותה. פי' הצינור שהוא צר ואינו רחב ארבעה ואינו דומה כגג שאינו עומד אלא לצד אחד, ולא דמי למזחילה שהולכת כנגד כל אורך הגג והילכך מפני שסמוכה לגג בפחות משלשה דמיא כגג, אבל הצינור אינו דומה לגג והילכך מכל מקום מותר בין לקלוט בין לצרף, שאפי' אם יוציא המים מתוך הצינור אינו אלא מקום פטור כיון שאינו רחב ד' טפח'. תנא, אם יש בצינור ארבעה על ארבעה טפח' חייב, מפני שהוא מוציא מרשות לרשות.
קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים ומן הצינור מכל מקום ושותה. פי' אל יעמוד אדם ברשות זו וישתה ברשות זו, גזירה שמא יביא הכלי אצלו. ואמרי בגמ', רישא רבנ' וסיפא ר' מאיר. פי' רבנ' ור' מאיר פליגי לקמן [ק"א ע"א] גבי מפתח, דר' מאיר גזר שמא יביא המפתח אצלו ורבנן לא גזרי. וברישא תנן [צ"ח ע"ב] עומד אדם ברשו' היחיד ומטלטל ברשות הרבי', ברשו' הרבי' ומטלטל ברשות היחי', ולא גזרי' שמא יביא החפץ אצלו כרבנ', והכא גזרי' שמא יביא הכלי אצלו כר' מאיר. אמ' רב יוסף בחפצים הצריכין לו ודברי הכל. פי' בריש' דתנן עומד אדם ברשות הרבי' ומטלטל ברשות היחי' מיירא בחפצים שאינן צריכין לו, וסתמא כרבנן דלא גזרי גבי מפתח, אבל הכא הדלי והמים הם צריכין לו לשתות, והילכך גם רבנ' מודין דגזרי' שמא יביא הכלי אצלו ודברי הכל היא.
ואמרי' קולט אין מצרף לא. פי' דווקא לקלוט מן האויר מותר, אבל לצרף ולחבר הכלי סמוך למזחילה שירדו המים מן המזחילה לכלי אסור, מפני שנראה כאילו מתוך המזחילה לוקח אותם. אמ' רב נחמ' הכא במזחילה פחות משלשה לגג עסיק', דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי. פי' המזחיל' אע"פ שהיא גבוהה עשרה אינה רחבה ארבעה ואינה חשובה רשות היחיד, אבל מפני שהיא סמוכה לגג כגג דמיא וחשובה רשות היחיד, ואם יצרף לה הכלי כאילו נוטל מתוכה דמיא. תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבי' ומגביה ידו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג וקולט, אבל לא יצרף.
מתני'. בור ברשות הרבי' וחולייתו גבוהה עשרה טפחי', חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפח', חלון שעל גבה שופכין לה מים בשבת. פי' בור שעומד ברשות הרבים וחולייתו, דהיינו עפר חפירתו שנתנו סביב על פיו היא גבוהה י' טפחים, שאין הדלי מגיע לאויר רשות הרבים, שהרי מתוך החוליא יורד לבור והחוליא היא גבוהה עשרה, הילכך משלשל דלי מן החלון ודולה בו בשבת. ואמרי', במאי עסיק', אילימא בסמוכה מה לי חולייתה עשרה. פי' אם הבור סמוך לכותל ואין רשות הרבי' מפסקת ביניהן, מה צורך לחוליא עשרה והלא מרשות היחיד לרשות היחיד קא שקיל, בלי הפסקת רשות הרבים. אמ' רב הונא במופלגת מן הכותל ד' טפחי' עסיקינן, וטע' דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה קא מטלטל מרשות היחי' לרשות היח' דרך רשות הרבים. פי' וד' טפח' חשיבי למיהוי הפסק' והדלי הולך מתוך אוירן לבור אם אין שם חוליא עשרה. ור' יוח' אמ' אפי' תימא בסמוכה, והקמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה. פי' האי חוליא דקתני לאו משום דרך רשות הרבים המפסקת ביניהן, אלא כגון שלא היתה הבור עמוקה עשרה דהויא כרמלית, וחולייתו שסביביו משלימתו לעשרה, ואתא לאשמועי' דמצטרפת גובה החוליא לעומק הבור להשלים לעשרה ולשוייה רשו' היחי' ודולין ממנה בשב'. אשפה ברשות הרבים כולי'. אסיקנ' דבאשפה דרבים לא חיישי' שמא תנטל אשפה וזורקין עליה בשבת, אבל אם היתה אשפ' דיחיד אסור, דחיישי' שמא תנטל אשפה משם והוי מקומה רשות הרב' והוא יזרוק שם כפי מה שהיה רגיל.
מתני'. אילן המיסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחי' מטלטלין תחתיו. היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפח' לא ישב עליהן. פי' שנוטין נופיו מראשיו למטה כמין כיפה ומגיעין סמוך לארץ, אם אינן גבוהין מן הארץ ג' טפח' אמרי' לבוד ומטלטלין תחתיו, שהנופות הויין מחיצה סביב סביב. ובפרק שני דסוכה [כ"ד ע"ב] מייתי' לה, ומוקמי' לה כגון שקשורין הנופות וארוגין בהוצא ודפנא, שאין הרוח יכול לנענען, דאמרי' התם אמ' רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינ' מחיצה.
אמ' רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין תחתיו יותר מבית סאתים משום דהויא לה מחיצה שתשמישה לאויר וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים. פי' אע"פ שהוקף לדירה אין מטלטלין תחתיו יותר מבית סאתים, שאין זו דירה לדור בה תדיר אלא להסתופף בה שומרי השדה מפני החמה. היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן, דכאילן חשיבי ואין משתמשין באילן, אבל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמו.
<h2>דף ק.</h2>
איתמר, שורשי אילן הבאין מלמעלה משלש' בתוך שלשה, רבה אמ' מותר להשתמש בהן, רב ששת אמ' אסור. רבה אמ' מותר, דכל פחות משלשה לארעא ארעא היא. רב ששת אמ' אסור, כיון דמכח איסורא קא אתו אסורין נינהו. והיל' כרבה, דאמרי'. ההוא דקלא דהוה ליה לאביי דהוה סליק לאיפומא. פי' בתוך הבית היה נטוע ועולה דרך פי ארובה למעלה על הגג פחות משלשה. אתא לקמיה דרבה ושרא ליה. פי' התיר לו להשתמש עליו על הגג, כיון שאינו עולה עליו ג' טפח', ואע"פ שעולה בתוך הבית ומכח איסור הוא עולה על הגג בתר גג אזלינן. אתא לקמיה דרב יוסף ושרא ליה, אמ' ליה רב אחא בר תחליפא דשרא לך כרבה שרא לך, פשיט' מהו דתימ' לרב ששת ביתא כמן דמלי דמי, [קמ"ל].
תניא, שרשי אילן הגבוהין מן הארץ שלשה טפח' או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, אע"פ שצידו אחד שוה לארץ הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן. ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, אחד אילן ואחד כל בהמה. אבל בור ושיח ומערה וגדר מיטפס ועולה מיטפס ויורד אפילו הן מאה אמה. פי' נתלה הוא כשאדם נשען על צידו ונסמך הוא על גבו או על כריסו. תני חדא עלה אסור לירד, ותניא אידך עלה מותר לירד. לא קשיא, כאן מבעוד יום כאן משחשיכה. ואיבעיתימא הא והא משחשיכה ולא קשי', כאן בשוגג כאן במזיד.
<h2>דף ק:</h2>
תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור. לא קשי', כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. פי' בימות החמה יש זרעים בגבעולין ומשירן. ואיבעית' הא והא בימו' הגשמ' (ו)לא קשיא הא דסיים מסאני, הא דלא סיים מסאני. פי' אי לא סיים מסאני אסיר. מפני שהעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין. והשתא דקיימלן כר' שמע'. דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. אפילו כולהו שריין.
אמ' רמי בר אבא אמ' רב אשי אסור לכוף את אשתו לדבר מצוה, שנ' ואץ ברגלים חוטא. אמ' ר' יהושע בן לוי כל הכופה את אשתו לדבר מצוה הויין לו בנים שאינן מהוגני', שנ' גם בלא דעת נפש לא טוב זה הכופה את אשתו לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעול וישנה, כאן לדעת כאן שלא לדעת.
<h2>דף קא.</h2>
מתני'. הדלת שבמוקצה והחדקים שבפרצה ומחצלת אין נועלין בהן, אלא אם כן היו גבוהין מן הארץ. פי' רחבה שאחורי הבתים קורא מוקצה, לפי שאין משתמשין בה תדיר ומשימין שם עצים לאוצר, ואין בעל הבית חושש לתקן לה דלת קבועה, אלא או זוקפה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה על הארץ, או קושרה והיא נגררת על גבי קרקע. ואין נועלין בה בשבת משום דמיחזי כבונה, אך אם היתה קשורה והיתה תלויה באויר וגבוהה מן הארץ אז נראה כאילו היא מוכנת לסגירה ודמיא לשאר דלתות הבית שפותחין אותם ונועלין אותן ואין בהן משום בניין, אבל זאת שמוטלת על הקרקע או קשורה והיא נגררת מיחזי כבונה. וחדקין שבפרצה, קוצין שעשאן חבילות והתקינן לסתום בהן הפרצה, וכן המחצלת, אם לא היו גבוהין מן הארץ מיחזי כבונה, אבל אם היו קשורין וגבוהין נראה שהוכנו לכך ואין בהן משום בונה. ואע"ג דלקמן פליג ר' יהודה ושרי בנגר הנגרר אע"פ שאינו גבוה מן הארץ, וכן נמי בפקק החלון, הכא מודה. וטע' דמילת', דעד כאן לא פליג ר' יהוד' אלא בנגר (הנגרר אע"פ שאינו גבוה מן הארץ וכן נמי) בפקק שסוגרין ופותחי' בכל יום, והילכך שרי להו בחדא בקשירה בלחוד ולא בעי גבוהין, אבל דלת שבמוקצה והדקין שבפרצה ומחצלת שאין דרכן לפותחן בכל יום מיחזי כבונה, עד דאיכא תרתי קשורין וגבוהין. ורמינהי, דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר, בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. פי' קנקן הוא יתד שלמחרישה, העץ הנכנס בתוך הברזל שלמחרישה והוא עשוי כמין יתד ופעמים שנועלין בו כמין נגר. ואע"פ שהן נגררין ואינן גבוהין מן הארץ נועלין בהן, ולא בענן גבוהי' כי אם קשורין בלחוד. אמ' אביי בשיש להן ציר. פי' שהוא כמין תיקון דלת, הילכך דיי להן בקשורין בלבד, ומתני' כשאין להן ציר. רבא אמ' כשהיה להן ציר. פי' שאין להן עכשיו, כיון שהיה להן אע"פ שנשבר כבר הוכנו (למעלה) [לנעילה] ונועלין בהן ולא מיחזי כבונה.
תנו רבנ', דלת אלמנה נגררת אין נועלין בה בשבת. פי' לא היתה גבוהה אלא היתה נגררת. היכי [דמי] דלת אלמנה, איכא [דאמרי] דחד שיפא. פי' אלמנה מתיקוניה, שאין לה תיקון דלת שהיתה לוח אחת, שדרך הדלת לעשותה מב' לחות ולחברן באומנות, וזו היתה לוח אחת וזוקפה כנגד הפתח ודמי לבניין. ואיכ' דאמ' דלית לה גישמי. פי' בריחין המחברין אותה. אמ' רב יהוד' האי מדורתא מלמעלה למטה שרי, ממטה ולמעלה אסיר, וכן ביע' וכן קידרא וכן פוריא וכן חביתא. כבר פירשנום ביום טוב בפרק המביא [ביצה ל"ב ע"ב].
מתני'. לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים, ברשות הרבי' ויפתח ברשות היחיד, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפח', דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בשוק שלפטמין שהיה בירושלם שיהו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח. ר' יוסי אומ' שוק שלצמרין היה. פי' לא יעמוד אדם ברשו' היחי' ויטול מפתח המונח ברשו' הרבי' ויפתח בו פתח חנות שבצד רשו' הרבי', ואע"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ארב' אמות, וגם המנעול היה למטה מעשרה, גזיר' שמא יכניס המפתח אצלו. וכן לא יעמד ברשו' הרבי' ויושיט ידו למעלה לרשות גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, כגון (ש)[מ]פתח חנות המונח על גגה, ויטול משם המפתח ויפתח בה פתח החנות והוא גבוה למעלה מעשר', גזירה שמא יביאה אצלו לתוך עשרה. אלא אם כן עשו לה מחיצה, ויעמוד לתוכו, ואסיפא קאי. בשוק שלפטמין. מוכרי עופות, כדאמרינן ביום טוב [כ"ט ע"ב] הולך אדם אצל פטם הרגיל אצלו ואומ' לו מכור לי תור אחד [או גוזל אחד], והיה נועל פתח חנותו ועומד ברשות הרבי' והמנעול למעלה מעשרה. שוק שלצמרים, מוכרי צמר. וקיימ' לן יחיד ורבים הלכ' כרבים. ומאי דתנן לעיל [צ"ח ע"ב] עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשו' הרבי' ברש' הרבים ומטלטל ברש' היחי', סתמא כרבנן.
<h2>דף קא:</h2>
מתני'. נגר שיש בו גלוסטרא, ר' אלעזר אוסר, ור' יוסי מתיר. אמ' ר' אלעז', מעשה בבית הכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר עד שבא רבן גמל' וזקנים ואסרוהו. אמ' לו ר' יוסי איסור היו נוהגין בו והתירוהו להן. פי' יתד שתוחבין אותו אחר הדלת בחור שבאסקופה, ויש בראשו גלוסטרא שראשו עב כמין ראש בוכנא וראוי לשחוק בו פלפלין או מלח, ר' אלעז' אוסר לנעול בו אם אינו קשור ותלוי באויר כדין כל נגר דעלמ', ובעבור הגלוסטרא שיש בראשו לא חשיב כלי. ור' יוסי מתיר, דאע"ג דנגר בעלמ' אסו' משום דמיחזי כבונה, האי גלוסטרא משויא ליה כלי ובכלים אין לגזור משו' בניין, שאין אדם מקצה הכלי לעמוד שם תדיר, אלא לפי שעה נועל בו ועתיד ליטלו ולהשתמש בו.
ואמרי', בניטל באיגודו כול' עלמ' לא פליגי, כי פליגי בשאינו ניטל באיגודו, מר סבר כיון שיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליו, ומר סבר כיון שאינו ניטל באיגודו לא. פירש המורה, ניטל באיגודו כשהוא קשור ותלוי בחבל שלקיימא, שראוי לטלטלו על ידי אותו חבל ואינו נפסק בידים, ואינו ניטל באיגו' הוא שהחבל דק ואם היה רוצה ליטלו משם ולטלטלו על ידי אותו חבל מיד נפסק. ואינו נראה לי, דכיון דטע' דר' יוסי הוא משום דגלוסטרא משויא ליה כלי, מה לי קשור בדלת מה לי אינו קשור. ונראה לי לפרש דניטל באיגודו הוא כי ההיא דבענן למימר לקמ' עשה לו בית יד מהו, כך היה לנגר זה קשר אחד שהיו נוטלין אותו באותו הקשר והיו תולין אותו בכותל כדרך שאר הכלים, ובזה אפי' ר' אלעזר מודה דשרי דכלי גמור הוא. אלא כי פליגי בשלא היה לו שום אגד, ר' יוסי סבר גלוסטרא משויא ליה כלי ואין בכלים משום תורת בניין, ור' אלעז' סבר לא חשיב' גלוסטרא בלחוד לשווייה כלי בלא האגד. ירושלמי [פ"י ה"י], אמ' ר' יוסי בר בון, לדברי המתיר עושה את הנגר טפילה לגלוסטרא, לדברי מי שהוא אוסר עושה הגלוסטרא טפילה לנגר.
<h2>דף קב.</h2>
מתני'. נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה, והמונח כאן וכאן אסור. ר' יהוד' אומ' המונח במקדש והנגרר במדינה. פי' נגר שאין בראשו גלוסטרא דלא הוי כלי, ואין נועלין בו אע"פ שהוא קשור עד שיהא גבוה מן הארץ, אבל נגרר לא כי אם במקדש. ור' יהוד' סבר גם הנגרר מותר במדינה, דבקשור בלחוד שרי. ואינו אסור במדינה אלא המונח.
תנו רבנן, אי זו היא נגר הנגרר שנועלין בו במקדש ולא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ, ר' יהוד' אומ' זה אף במדינה מותר. אלא איזהו נגר שבמדינה אסור, כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהודה. בפרק כל הכלים [שבת קכ"ה ע"ב] תנן, פקק החלון ר' אליעז' אומ' בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמ' אומ' בין כך ובין כך פוקקין בו, ואמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר. ואמ' עולא מאן תנא נגר הנגרר דאסר ר' אליעזר [היא], דבעי לגבי פקק קשור ותלוי באויר, אבל קשור ונגרר לא. ור' יהוד' דמתיר נגר הנגרר הוא חכמ' דמתני'. והכי אמרי' בירושלמי [פ"י ה"י] אמ' ר' יוח' אתיא יחידאה דהכא כסתמא דתמן ויחידאה דתמן כסתמא דהכא, ועיין מה שכתבתי שם. אמ' רבא והוא שקשור בדלת. פי' אם קשור הנגר בדלת מוכח' מילתא ד[ל]נעילה קאי, אבל קשור במקום אחר אסור. איני, והא ר' טבלא איקלע למחוזא וחזייה לההוא דהוה תלי בעיברא דדשא ולא אמ' ליה ולא מידי. ההוא ניטל באיגודו הוה. פי' ותורת כלי עליו ובלי שום תלייה שרי.
בעי ר' זירא נקמז מהו. פי' שנפתח חוד האסקופה ויוצא הנגרר לצד הקרקע ונועץ בקרקע. אמ' רב יוסף מאי תיבעי לך, לא שמיעא לך הא דתניא נקמז מותר נשמט אסור. פי' נשמט מן הקשר שלו והוי מונח בקרקע. ר' יהוד' אומ' נקמז אע"פ שאינו נשמט אסור, ואמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' יהוד' בנקמז וטעמ' מאי, אמ' רב יהוד' משום דמיחזי כבונה. בעא מיניה רב ניחומי בר זכריה מאביי, עשה לו בית יד מהו, אמ' ליה בוכנא קאמר'. איתמר נמי אמ' רב נחומי בר אדא אמ' שמואל אם עשה לו בית יד מותר. ההיא שריתא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא, אמ' תורת כלי עליה. ההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהות מחזקא ארבבא. פי' חצי כור ושדו לה אדשא. אמ' תורת כלי עליה.
אמ' רב אסי הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח אינמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה למחר מביא מחצלת ופורש עליהן, מאי טע' מוסיף על אהלי עראי הוא ושפיר דמי. פי' כמין כיפות עושין מעצים מדופן זה שלספינה לדופן זה, ופורשין מחצלאות עליהן לצל. ואם היו אותן הכיפין רחבין טפח יש בהן תורת אהל, ואע"פ שרחוקין זה מזה יותר מג' טפח' מותר לפרוש עליהן בשבת מחצלאות, דמוסיפין על אהלי עריי הוא ומותר להוסיף על אהלי עריי בשבת. וכן נמי אם לא היו הכיפין רחבין טפח והן סמוכין זה לזה בפחות משלשה כלבוד דמו, ומותר לפרוש עליהן מחצלת בשבת. — הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמ' ליה זיל כרוך בודיא ואוקמה ושייר בה טפח ולמחר פרסיה עלייהו, מוסיף על אהלי עריי הוא ושפיר דמי. פי' כשתבוא לסלק המחצלתא מעליהן מערב שבת לפנות ערב כדי שיבוא עליהן הרוח אל תסלקה לגמרי, אלא כרוך אותה ותניח טפח ממנה פרוש דליהוי עליה שם אהל, ולמחר תפשוט אותה עליהן דהוה ליה תוספת ושרי.
אמ' רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת. פי' שהוילון אינו עשוי לעמוד אדם תחתיו לצל שיהיה חשוב אהל, אלא כנגד הפתח מעמידין אותו לצניעות, וכל מן הצד הוא מותר, אף אם הוא צריך לעשות מחיצה בשבת או לעיניין סוכה. אמ' שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת. אמ' רב ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל יש (בגגה) [בה] בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח, אבל יש בשיפועה טפח אסור, שיפועי אהלים כאהלי' דמו. עיין מה שכתבתי בפרק ר' אליעז' תולין [שבת קל"ח ע"ב]. ואמ' רב ששת ברי' דרב אידי סיינא שרי. והתניא סיינא אסיר, לא קשיא הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח. אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח הכי נמי דאסיר. פי' אם הרחיב טליתו על ראשו טפח לחוץ בתוך החצר אסור הוא. אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק.
<h2>דף קב:</h2>
מתני'. מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן אסור. ר' יהודה אומ' העליון במקדש והתחתון במדינ'. פי' דלת שלשידה תיבה ומגדל שנשמט ציר התחתון מן החור מחזירין אתו במקדש, כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן אסור, שיותר הוא קשה להחזיר העליון מן התחתון. ור' יהוד' סבר העליון מחזירין במקדש והתחתון אף במדינה.
תנו רב', ציר דלת שידה תיבה ומגדל מחזירין אותו במקדש ובמדינה דוחקין. פי' אין מחזירין אותו בהדיא לחור, אלא אם מתחיל להישמט דוחקין אותו שלא יצא. והעליון כאן וכאן לא יחזיר, גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. פי' העליון קשה להחזירו גזירה שמא יתקע שהוא מעשה אומנות, ואם תקע חייב חטאת, דהיכ' אמרי' [ביצה כ"ב ע"א] אין בניין וסתירה בכלים דווקא במעשה הדיוט אבל אם עושה מעשה אומן חייב חטאת. שלבור ושלדות ושליציע לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת. פי' בקרקע חשוב בניין כל דהוא ואפי' במעשה הדיוט.
מתני'. מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה, ואם בתחילה כאן וכאן אסור. קושרין נימא במקד' אבל לא במדינה, ואם בתחילה כאן וכאן אסור. חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה, ואם בכלי כאן וכאן אסור. פי' כהן שלקה בידו ונתן עליה רטייה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת, ונטל רטייה שעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבוד', דחציצה פוסלת בה, דבענן ולקח הכהן, וכיון דחייץ לא הויא לקיחה בכהן. מחזירה במקדש, דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל לה מידיה ומימנע ולא עביד עבודה, וזה אחד משלשה דברים האמורין בביצה [י"א ע"ב] שהתירו סופן משום תחילתן. אבל לא במדינה, גזיר' שמא ימרח הרטייה, ומירוח היינו מחיקה האמורה באבות מלאכות. ואם בתחילה, שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש, דהאי שבות לאו צורך גבוה אלא צורך עצמו.
ת"ר, רטייה שפירשה מעל גבי מכה מחזירין אותה בשבת. פי' במדינה מיירי, וכיון שפירשה מאיליה ולא נטלה הוא בידיו מותר להחזירה. ר' יהודה. אומ' הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה דוחקה למטה. פי' אם פירשה כולה אסור להחזירה. ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת. אמ' רב יהוד' הל' כר' יהודה אמ' רב חסד' לא [שנו אלא] שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע אסור. אמ' מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרבא ונפלה לה אבי סדיא ואהדרה ואמינא ליה לא סבר להא דאמ' רב חסדא מחלוקת שפירשה על גבי הכלי אבל פירשה על גבי קרקע אסור, [ו]אמ' רב יהודה אמ' שמו' הלכ' כר' יהודה, אמ' ליה לא שמיע' לי, כלומר לא סביר' לי. פי' דאנא סביר' לי כי פליג ר' יהוד' בנפלה על גבי קרקע, אבל בנפלה על גבי הכלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמ', והיל' כרב אשי דהוא בתרא.
פיס'. קושרין נימא במקדש, אבל לא במדינה. פי' נימת הכינור שללוי שנפסקה בשבת קושרין אותה, ואע"ג דקשירה היא אב מלאכה, קסבר האי תנא מכשירי מצוה שאי איפשר לעשותן מערב שבת דוחין את השבת, ואם בתחילה שלא היתה שם ורוצה לקושרה עכשיו אסור דהוה ליה למיעבד מאיתמל, וכיון דאיפשר לעשותו מערב שבת אינן דוחין את השבת.
<h2>דף קג.</h2>
חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה. פי' יבלת היא כמין דד קטן הבולט ומשולשל בצואר הבהמה, וכל זמן שהיא שם חשובה מום ואינו כשר להקריב עד שיחתכנה, ובמקדש חותכין אותה אבל לא במדינה. ודווק' ביד שאין בה אלא משום שבות, אבל בכלי שיש בחתיכ[ת]ה משום מלאכה, דהויא תולדה דגוזז את הצמר, לא. ורמינן עלה הא דתנן באילו דברים. [פסחים ס"ה ע"ב] הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין, ר' אליעזר אומ' דוחין. ואוקי רבא. מתני' כר' אליעז' דאמ' מכשירי מצוה דוחין את השבת. והאי דתני ואם בכלי כאן וכאן אסור. מודה ר' אליעזר דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן.
<h2>דף קג:</h2>
מתני'. כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. בוזקין מלח על גבי הכבש בשב' בשביל שלא יחליק, וממלאין מים מבור הגולה בגלגל בשבת. ומבאר הקר ביום טוב. פי' כורך עליה גמי, ואע"פ שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא צורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתיראה מכתו עם העבודה ומכסה אותה בגמי. אבל לא במדינה, דרפואה בשבת שבות הוא ואסור. ואם להוציא דם, ש(ה)מהדקה בגמי כדי להוציא דמה, כאן וכאן אסור שאין זה צורך עבודה והוה ליה חובל דהוה ליה אב מלאכה.
אמ' רב יהוד' בריה דר' חייא לא שנו אלא בגמי, אבל צילצול קטן הוי ייתור בגדים. ור' יוחנ' אמ' לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור בגדים. ותיפוק לי משום חציצה, בשמאל. איבעי תימ' בימין ושלא במקום עבודה. ולר' יוחנ' אדשמעינן גמי לישמעינן צלצול קטן, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי.
<h2>דף קד.</h2>
פיס'. בוזקין מלח על גבי הכבש. מרסקין ומכתתין אותו על הכבש מפני שחלק הוא, וכשהגשמים יורדין הוא מחליק. בוזקין לשון כיתות הוא, כדאמ' בפרק שיני דיומא [כ"ב ע"ב] ממאי דהאי ויפקדם בבזק [שמ"א י"א] מידי דמיבזק הוא, ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה [י"ג ע"ב] כאור היוצא מבין החרסין שאופין בהן זהב שהן נקובין וסדוקין, והזהב היוצא בנקב יש בו מראה ירקרק או אדמדם. רמי ליה רב איקא בר חיננא מעשרניא לרבא, תנן בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו, במקדש אין במדינה לא, ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרדה בה. פי' שוטח בה. ומהדר, שני תבן דלא מבטיל ליה. וליכ' משום אשוויי גומות שהוא צריך לו ללבון לבינים, אבל מלח מסתמא משנדרס ברגל מבטל לה. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח היכי דמי, אי דמבטל ליה מוסיף אבניין הוא. ואפי' בחול אסור להוסיף על בניין המזבח, דכת' הכל בכתב מיד י"י עלי השכיל, שהבניין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ולא לגרוע. ואי דלא מבטל ליה קא הוי חציצה. דבענן שתהא רגלו על הרצפה, כדתנן [זבחים ט"ו ע"ב] עומד על גבי כלים ועל גבי בהמה ועל גבי חבירו (ועל גבי רגלי) פסל. אמ' ליה בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרדה בה, וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה. שלא יעשה כעובדין דחול.
פיס'. וממלאין מים מבור הגולה בגלגל בשבת. המורה גריס מבור הגולה ומבור הגדול כך שמן, ושניהן בלישכת העזרה. ואינו נראה לי, שלא מצינו בעזרה אלא בור אחד בלבד ובור הגולה שמו, כדתנן בסוף מסכת מידות [פ"ה מ"ג] שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום כול', עד ושבדרום לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית, לשכת הגולה ששם היה בור הגולה והגלגל נתון עליו ומשם מספקין מים לכל העזרה. ומייתי' ליה בפרק קמא דיומא [י"ט ע"א] ונקרא בור הגולה מפני שעשאוהו בני הגולה כשעלו מבבל ובזה הבור היו משקעין את הכיור, כדתנן ביומא בפרק אמ' להן הממונה [ל"ז ע"א] אף הוא עשה מיכני לכיור כדי שלא יהו המים נפסלין בלינה, ומפר' בגמ' מאי מיכני גלגל(יו)[א], דמשקעין ביה. וזהו ששנינו בפרק קמא דתמיד [מ"ד] לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מיכני לכיור, וזה הבור היה ממים מכונסין ולא מים נובעין, דלא קרי ליה באר אלא בור, והמים היו באין אליו מגג ההיכל והתאים, כדתנן במידות בפרק ד' [מ"ז] מן הצפון לדרום שבעים אמה, כותל המסיבה חמש והמסיבה שלש, כותל התא חמש והתא שש, כותל ההיכל שש ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלש אמות והכותל חמש אמות, אלמא מקום היה לדרום ההיכל שכל מימי גג ההיכל והתאים שוללים שם, והוא נקרא בית הורדת המים, ומשם היו יורדין ונמשכין לבור הגולה שהיה בדרום העזרה כדכתבית לעיל. ויש לומר, שגם כל מימי רצפת העזרה שהיתה אורך קפ"ז אמה על רוחב קל"ה היו שוללין שם ומשם היו מסתפקין מים לכל צורך העזרה. ואע"ג דאמרי' בפרק שני דזבחים [כ"ב ע"ב] אמ' ר' יוח' מי כיור ר' שמע' או' מי מעיין וחכמ' אומ' שאר מימות הן, אפילו לר' שמע' דבעי מים חיים הוו משקעי ליה בבור שלמכונסין, שאע"פ שהיו כזרועין ומחוברין למי הכיור מכל מקום המים החיים שהיו בכיור בתוכו היו נשארין ולא היו מי הכיור מתערבי' עמהן, שמלא היו משקעין אותו, ולא מצינו שהיה בעזרה בור אחר אלא זה, לא ממים מכונסין ולא באר מים חיים, אך מצינו שאמת המים היתה עוברת בתוך העזרה, כדתנן ביומא בפרק הוציאו לו [נ"ח ע"ב] שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי שלמזבח החיצון, ושלמזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי, אילו ואילו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננים לזבל ומועלין בהן. ותנן נמי בפרק בתרא דתמורה [ל"ד ע"א] חטאת העוף הבאה על הספק תיקבר, ר' יהודה אומ' יטילנה באמה, ואמרי' בגמרא תנו רבנן כיצד אמ' ר' יהוד' יטילנה לאמה, מנתחה אבר אבר ומשליכה לפי אמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון. ותנן נמי בפרק ה' דתמיד [מ"ה] נתפזר ממנה כקב גחלים היה מכבדן לאמה, ותנן נמי בפסחים בפרק תמיד [ס"ד ע"א] כמעשהו בחול כך מעשהו בשב', אלא שהכהנים היו מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמים. ותניא בתוספת' בפרק הביא אשמו [פסחים פ"ג הי"ב] כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשת נקייה כחלב. ויש לומ', שזו אמת המים היו ממשיכין אותה מעין עיטם, כדאמר' בפרק אמ' להם הממונה שהיו ממשיכין מעין עיטם בית הטבילה שלכהן גדול שהיה על גב שער המים. וכדאמרינ' בירושלמי [יומא פ"ג ה"ח] גבי ים שעשה שלמה שהמים היו נמשכין מעין עיטם. ולא גרסי' במתני' בור הגדול כי אם בור הגולה בלבד.
עולא איקלע לבי רב מנשיא, אתא ההוא גברא טרף אבבא אמ' מאן האי איתחיל גופיה דקא מחיל שבתא, אמ' ליה רבא לא אמרו אלא בקול שלשיר בלבד, איתיביה אביי מעלין בדיופי. פי' מעלין יין מחבי' לחבית על ידי שני קנים התחובין באלכסון ומניח שני ראשיהן המשופעין זה כנגד זה, ונותן אחד מן הקנים לתוך היין ומוצץ בפיו בראש האחד עד שמושך מעט מן היין אליו ומסתלק משם והיין עולה מאיליו ויוצא כולו, דיופי שני פיות. ומטיפין מארק לחולה בשבת. פי' כלי הוא ופיו צר ומנוקב בקרקעיתו נקבים נקבים דקים, וממלאו מים וסותם פיו העליון, וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין מנקבים התחתונים, וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת תחתיהן וקולו נשמע. לחולה אין לבריא לא, היכי דמי לא דנאים ובעי איתעורי. פי' רוצין להקיצו ומתייראין להקיצו בידים שמא יבעת, וכיון דלהקיצו הוא לאו בנעימה ובנחת נשמע שהרי קול נעים מנמנמו יותר, ואפי' הכי לבריא לא. וש"מ אולודי קלא אסיר, לא דער ובעי אונומיה דמשתמע קליה כזמזומי. מיתיבי, המשמר מקשאיו ומדלעיו מפני החיה הרי זה לא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שעושה בחול, מאי טע' לאו משו' דאולודי קלא אסיר. אמ' רב אחא בר יעקב גזירה שמא יטול צרור. ת"ש דאמ' רב יהודה אמ' רב נשים המשחקות באגוזים אסור, מאי טע' לאו משום דאולודי קלא אסיר, לא שני התם דיל' אתי לאשוויי גומות. תנן וממלאין מים מבור הגולה בגלגל בשבת, במקדש אין במדינה לא, מאי טע' לאו משום דאולודי קלא אסיר, לא גזיר' שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. אמימר שרא למימלא בגלגלא במחוזא, טע' מאי גזור רבנן שמא ימלא מים לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא. כיון דחזא דקא תרו כיתנא אסרא להו.
<h2>דף קד:</h2>
פיס'. ומבאר הקר ביום טוב. מאי באר הקר, אמ' רב נחמן בר יצחק באר מים חיים, שנ' כהקיר ביר מימיה. תניא, לא כל בארות הקר התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה חנו עליה ונביאים שביניהם התירו להם, ולא נביאים שביניהן התירו להן, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. פי' נביאים שביניהן חגי זכריה ומלאכי היתירו להם למלאות בגלגל, מפני שהיו דחוקין למים להשקות בהמתם. ויש אומ' מנהג אבותיהן היה למלאות שם עם הגלגל, מפני (שלא היה) [שהיה] במקום שלא היו נמצאין שם מים והיו דחוקים למים, לפיכך נהגו למלאות ממנה בגלגל השיירות שהיו חונים שם.
מתני'. שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו, שלא להשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהוד' אומ' בצבת שלעץ, שלא לרבות את הטומאה. מהיכן מוציאין אתו, מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח, דברי ר' שמע' בן ננס. ר' עקיב' אומ' ממקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. ר' שמע' או' מקום שהתירו לך חכמ', משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות. פי' כהן מוציאו בהמיינו ולא חיישי' לטילטול, שאין שבות במקדש, ואע"ג דמטמא לאבניטו שהוא קודש, הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר צבת שלעץ, ואע"ג דבמדינה נמי שרי כדאמרי' במשילין פירות [ביצה ל"ו ע"ב] ההוא עכברא דאשתכח באספרפוקי דרב אשי אמ' להו נקטוה לצוציתה, התם משום דהוי כגרף שלרעי וכל דבר שיש בו מיאוס אינו אסור משום מוקצה, אבל מיהו דווקא בבית שמשתמש בו שאם לא יוציאנו מצטער, אבל אם היה במקום שאינו משתמש בו אסור הוא, דמוקצה הוא כיון שאינו צריך לו, והכא נמי בעזרה מה צורך לו לעמוד שם אין להתירו משום גרף שלרעי ואינו מתכוין אלא לטהר את העזרה ואי לאו שאין שבות במקדש היה אסור לטרוח ולטלטל שלא לצורך.
ר' יהוד' או' בצבת שלעץ שלא להרבות הטומאה. יחזר אחר עץ אחר ויעשנו כמין צבת ויוציאנו ואל ירבה את הטומאה לטמא את אבניטו. ובהא פליגי, דמר סבר שהויי טומאה עדיף. מאפושי טומאה. ומר סבר אפושי טומאה עדיף. משהויי טומאה.
מהיכן מוציאין אותו, מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח. שהוא לפני השכינה לפני הפתח, אבל מכל העזרה אין מוציאין אותו בשבת עד מוצאי שבת. ור' עקיב' היה אומ' מכל מקום שחייבין על זדונו כרת, דהיינו כל העזרה הנקראת מחנה שכינה משערי ניקנור ולפנים, שהיא אורך קפ"ז על רוחב קל"ה אמות משם מוציאין אתו בשבת. ושאר כל המקומות, כגון בעזרת נשים או הר הבית כופין עליו פסכתר. היא קערה גדולה קערותיו תר' פסכתרייתי'.
<h2>דף קה.</h2>
ר' שמע' אומ' מקום שהתירו לך חכמים כול'. היכא קאי, התם קאי דתנן מי שהחשיך לו חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, ר' שמע' או' אפי' חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין. והכא קאי, דתניא [ק"ג ע"א] נימת כינור שנפסקה קושרה, ר' שמע' אומ' עונבה, ואמ' להו ר' שמעון עניבה דלאו קשר שלקיימא היא, דאי מבטיל לה לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו רבנן, אבל קשירה דאי מבטל לה אתי בה לידי חיוב חטאת גזרו בה רבנן. פי' ר' שמע' אתא למיתב טעמא למילתיה, דאע"פ שהיקלתי למי שיצא חוץ לתחום, בכאן לגבי נימת כינור שנפסקה אני מחמיר, דמה שהיקלתי שם משלך נתנו לך, שאותן ט"ו אמה שלא מיצו המשוחות התרתי לך, כדכת' לעיל במי שהוציאוהו. והכא גבי נימת כינור דווק' עניבה דלא אתיא לידי חיוב חטאת היתירו חכמ' ואע"פ שיש שם שבות, דמיחזי כמתקן מנא, אבל קשירה שאם יניחוה כן הויא קשר שלקיימ' שהיא אב מלאכה חשובה שחייבי' עליה חטאת לא התירו לך חכמ', דווק' שבות דרבנן עקרו במקדש אבל לא איסור תורה.
